הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)פרשת 'צו' דנה בהרחבה על קרבן תודה, לו מן המשותף לפורים. דרכו של הרמב"ם לחתום את קבצי ההלכה במשנה תורה בנקודה רעיונית והגותית. כך גם מסיים הרמב"ם את הלכות פורים (ב,יח) :
'כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר. הרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה, וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלים לעולם. ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל … ימי הפורים לא יבטלו שנאמר: 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם'.
כל המועדים, שאנו חוגגים במהלך השנה יתבטלו מלבד פורים. כל ספרי הנביאים שאנו יונקים מהם חכמה ומוסר יתבטלו מלבד מגילת אסתר. גם קרבן תודה מוחרג מכל הקרבנות: 'רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל.' (מדרש רבא ויקרא פרשה לט). מדוע קרבן תודה חריג ועתיד הוא להישאר גם לעתיד לבוא? ייחודו של קרבן תודה שהוא מובא על לחם: '… עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו'. ויקרא (ז,יא – יג). יתכן וניתן לקשור בין תמידותו של קרבן תודה והמשכו גם לעתיד לבוא מאותה סיבה שניתן להביאו חמץ. הקרבנות אינם עשויים מחמץ משום, שהחמץ מסמל את עוצמתו של האדם כשליט על הטבע, כדמות שיכולה לחולל שינויים בטבע. זו גדולתו של האדם, מחד גיסא, אבל מאידך גיסא, כאן טמונה גם הסכנה. החמץ עשוי מאותם חומרים כמו המצה. שניהם מורכבים מקמח וממים. בחמץ נוספה הפעילות העצמית שלו. הבצק הנוצר מאותם קמח ומים – תופח, ובכך הוא בונה לעצמו "אגו" מנופח משל עצמו. האדם, כמוהו כבצק. יש בו את מה שהכניס בו הבורא, ויש בו את ה"אגו" הפרטי אותו יוצר הוא בכוחותיו הוא. מטרתו של הקרבן להשיב את האדם למקורו, אל המצה. וכפי הנאמר: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – את עצמו. לרצונו לפני ה' – להקריב את הרצון הפרטי למען רצונו של הקב"ה.
הקרבת קרבן מחמץ אינה מאפשרת לאדם להכפיף את עצמו לפני בוראו, לכן יהיה עליו להביא מן המצה, בכך הוא מבטא את פשטותו. ברם, בנקודה זו קרבן תודה חריג שכן 'יושבי חושך וצלמות' מביאים אותו. הקרבן מוקרב על ידי אנשים שהיו במצוקה ונגאלו. החולה שנתרפא, הולכי דרכים שהלכו במקום סכנה, שבוי שיצא מבית האסורים, יורדי הים שהגיעו לחוף מבטחים. אנשים אלו נחשפו למקום סכנה ונושעו. הם גילו את אפסותו של האדם מול איתני הטבע, הייתה להם כמיהה לחסדי ה' שיושיע אותם מהניסיון הקשה.
מי שהיה חשוף לסכנה כבר השבית את ה"חמץ" אשר בלבו. אדם אשר כזה, מכיר ומרגיש כי כל הכוחות האישיים שיש בו, לא מכוחו באו כי אם מכוחו של מי שאמר והיה העולם. אדם זה רשאי ומצווה להביא את החמץ לבית המקדש. המסר שנלמד מקרבן התודה הוא, שחמץ הוא דבר חיובי אם אדם עשה עצמו כמצה. היצירה האנושית היא חשובה ומועילה ובתנאי שאדם מכיר בגדולתו של הבורא ובידו החזקה. קרבן תודה מחנך ומדריך אותנו לומר תודה על נסים טבעיים. מי שהיה חולה ונתרפא מודה לה' על רפואתו. מי שהלך במדבר והגיע למחוז חפצו מודה לה' על כך ששמר עליו בדרכו. לא בהכרח, שההולך במדבר נחשף בדרכו למאורע ניסי מיוחד היוצא מגדר הטבע. קרבן תודה מובא להודאה על תהליכים טבעיים ופשוטים. קרבן תודה לא יתבטל לעתיד לבוא משום שגם בעתיד נמשיך לראות את יד ה' מתוך הטבע. הרמב"ם לשיטתו סבור שבימות המשיח הקב"ה לא ישנה את סדרי בראשית וכך הוא כותב בסוף הלכות מלכים: 'אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה חדוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה … '.
כך תהיה שמחת פורים לעתיד לבוא. פורים מסמל תהליך שונה מכל המועדים. בעוד ששאר המועדים מסמלים את ידו החזקה והגלויה של ה', הרי שפורים משקף את הסתר הפנים לכאורה. התנהלות טבעית ורגילה. דבקותנו בה' תהיה מתוך הכרה שידו החזקה מתגלית באירועים שנראים לנו כטבעיים. פורים וקרבן התודה הם מייצגים את הסתר הפנים של הקב"ה בטבע ולכן טבעי שתוקפם לא יפוג אלא יישאר לנצח.
(צו תשעו)
