פרשת התוכחה שבפרשתנו עמוסה בקללות רבות, כאשר ציר מרכזי עובר ביניהן. רוב הקללות מתארות את נפילת עם ישראל בפני הגויים: "שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל
המלחמה הארורה גבתה מאיתנו מחיר נורא של חללים ופצועים בגוף ובנפש. עבור מדינה שלמה, הפרטי והאישי התערבבו באסון לאומי קיצוני שראשיתו אטימות, קהות חושים והתנשאות
כל מי ששירת בצבא יודע שנשמת אפו של הצבא היא ביצוע משימותיו. בצבא, המשימה קודמת לאדם. תפקידו של הצבא הוא לנצח במלחמה, והחייל הלוחם הוא
פרשת עיר הנידחת מציפה קשיים מוסריים, ובמיוחד הדרישה של התורה לענישה קולקטיבית כלפי כל תושבי העיר. אולם, המעיין במקורות חז"ל יראה מגמה מובהקת של צמצום
אחד מהאתגרים הגדולים שלנו בחיים הוא לדעת להכיל את הפער שבין החזון למציאות ובין הרצוי למצוי. דומה שהפער הזה מובלט בפרשתנו בהקשר לבניית הארון על
ייחודו של ט"ו באב מתואר במשנה (תענית ד, ח): "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן
פרשתנו מזהירה את הדיינים מחולשה בעת שיושבים בדין: "…לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקים…". החזקוני מסביר שיש כאן מעין הבטחה, שאין לדיין לחשוש מתגובה
בני גד ובני ראובן קיבלו את נחלת עבר הירדן המזרחי, בתנאי שיהיו שותפים מלאים בכיבוש הארץ. אולם, מסתבר שלא רק בני גד וראובן קיבלו נחלה,
פרשתנו מתמקדת בהכנות המיוחדות של עם ישראל לקראת כניסתו לארץ. הפרשה פותחת במפקד לאומי לקראת ירושת הארץ וחלוקתה. בהמשך, משה מבקש מחליף שימשיך וינהיג את
לפני ימים אחדים למדנו בדף היומי מימרה תמוהה שמתייחסת לפרשתנו: "משה כתב ספרו, ופרשת בלעם, ואיוב" (בבא בתרא יד ע"ב). לכאורה, מה החידוש שבדברי הגמרא?
