בסוף הפרשה מופיעה שירה קצרה המזכירה בפתיחתה את שירת הים: 'אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי
אין הרבה חדש תחת השמש. מתוך הקריאה בפרשתנו לומדים אנו, בדומה לסיפורים מקראיים אחרים, על קנאה ומריבה על הבכורה ולמי מגיע יותר. מקריאת הפסוקים יש
העונש שהוטל על עם ישראל בעטיו של חטא המרגלים הוא אחת מהמכות הקשות שספג עם ישראל בלכתו במדבר. דווקא בשעה כה קשה מצטווה משה ללמד
דו שיח נוסף המתקיים בין משה ליתרו מתואר בפרשתנו. הפעם מדובר ברגע הפרידה. משה מבקש מיתרו, שיצטרף למסע לארץ ישראל ומנמק זאת באומרו: ' וַיֹּאמֶר
בלב פרשתנו מספר נושאים סמוכים זה לזה: שילוח הטמאים מן המחנה, מעילה, סוטה, נזיר וברכת כהנים. חכמים ביארו את הקשר שביניהם במספר אופנים, אולם בפשטות
פרשת הנזירות המופיעה בפרשה חוזרת ונשנית בהפטרה בסיפור המופלא של התגלות המלאך למנוח ואשתו. בסיפור מובלטת הפסיביות של מנוח ואשתו. אין אנו שומעים על מנוח
ספר במדבר פותח במפקד של עם ישראל במדבר. אין זה המיפקד הראשון. המדרש מונה עשר פעמים, שנמנו ישראל ובתוכם חמשה שנעשו בהיותם במדבר (במדבר רבא
לאחר תוכחתו הקשה של משה, ניתנה הרשות לבני גד ובני ראובן להתיישב בעבר הירדן המזרחי בכפוף לתנאי הדורש מהם להיות שותפים מלאים בכיבוש הארץ. אולם
לאחר שהתבשר משה שהוא לא ייכנס לארץ, הוא פונה אל הקב"ה בלשון יחידנית בתורה: 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱלקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר
בתחילת שנת הארבעים, שעה שחטאו ישראל בחטא העגל, פעל משה בנחישות. שבר את לוחות האבן לעיני ישראל, ולאחר מכן בעזרת שבט לוי נקם בחוטאים ובמחטיאים.
