לא נתפס אין מלחמה צודקת מהמלחמה הזו. אך לצד ההישגים הצבאיים המדהימים, הכאב קשה מנשוא. למשפחות בעיקר, אבל להרגשתי, כולנו כאן הולכים כואבים. אין, בטח
לחפש את שביל הזהב יום כיפור תשפ"ה. שתי כיכרות מרכזיות בת"א, כאילו שתי מדינות. האחת –כיכר המריבה. נוכח התנכלות של 'פרוגרסיבים' למניין המסורתי שניהל שם
"עשה למען חטופים והרוגים על שם קודשך" יום שני, 7 באוקטובר, היה עבור רבים, ואני בתוכם, יום חשבון נפש משמעותי בעקבות הטבח שאירע בעוטף לפני
בין אם נבחר הרב מיכה הלוי לתפקיד הרב הראשי לישראל (בגלל אילוצי לו"ז של דפוס והפצה, הטור הזה נכתב ראשון בצהריים, לפני שהסתיימו הבחירות) ובין
מותר גם לפרגן ראש הממשלה, הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ "זכו" ל'מקלחות קרות' בשפע, ולקריאות חוצות מגזרים להניח את המפתחות ולעמוד לדין על המחדל שקדם
כשר (?) אבל מסריח (!) מותר לראש ממשלה, באמצעות הממשלה, לפטר שר. עפ"י החוק, הוא גם לא חייב להסביר. בא לו, אשתו דרשה, זה מספיק.
אם המצב הנוכחי הוא לא הכי-הכי סערת הרגשות, המבוכה והדאגה שהשתלטו על רבים במדינה, לא פסחו גם עליי. כשאני יושב וכותב את הטור הזה מדי
לא מתנחלים מה שאירע בסוף השבוע שעבר בכפר ג'ית הוא פוגרום של צעירים יהודים בערבים, שלא הוכח כל קשר שלהם לטרור נגד יהודים. אין צורך
מי כאן הרשע? "הם רשעים", קונן ח"כ משה גפני בפני רבו, כשתיאר בפניו את עריצות השלטון כאן נוכח גזירת ביטול הסבסוד למעונות. עמיתיו, חברי כנסת
מדינת ישראל עדיין רחוקה מאוד בלהבין, ובטח בלגבש, החלטה בעניין הדרך הנכונה להתמודד עם סוגיית גיוס חרדים לצבא. סוף-סוף המדינה הפנימה, בנסיבות העצובות של המלחמה,
