כל המאמרים במדור על סדר היום

בתוכנו נפגעים רבים. זה נכון לאורך ההיסטוריה כולה. תמיד ישנם אבלים, חולים, כואבים ודוויים בקהילה, ואף על פי כן נחגג פורים לאורך השנים כולן. אולם

הסמכויות הרשמיות של הרבנות הראשית לישראל הן דלות מאוד, והאפשרויות שלה לרומם את קרן התורה הן עצומות. הסמכויות דלות: בחוק הרבנות הראשית, שהוא זה שבכלל

מה ניתן ללמוד משורות הלוחמים על דרכה של האחדות? אילו תובנות ניתן להעתיק משדה הקרב לחיים האזרחיים שלנו? כיצד באמת מושגת לחימה כתף אל כתף

ההנחה כי אפשר לעצור לפני הידרדרות לתהום, ועד אז ניתן לפעול בכיוון מסוים מתוך הנחה שכל האזהרות מהחלקה במדרון החלקלק לא תתגשמנה – התנפצה לכהן

30 יום קודם החג – חג הפורים – וההתלבטות כיצד יש לציין את חג הפורים השנה הולכת ומתעצמת. שיקולי הדעת ברורים מאוד: מחד גיסא, פורים

שלוש תרומות נתנו ישראל להקמת המשכן וקיומו – תרומת להקמת המשכן, "כל איש אשר ידבנו לבו"; תרומת מחצית השקל: "זה ייתנו: כל העובר על הפקודים

"וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" – היחס לנבחרי ציבור חייב לעבור שינוי לשני הכיוונים. כיוון האחד הוא הפסקת הפקרתם למתקפות שאסור שתתקיימנה. עומדת להם הגנה כפולה:

"לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" – אין אנו יודעים בוודאות מה היה הקריטריון האלוקי לקביעת המצוות שתופענה בספר הברית, שהוא עשרת הדיברות או הדברים. רבים

המאבק בעמלק המופיע בפרשת השבוע שלנו, שב לשיח הציבורי, ויש לו גם משמעויות בינלאומיות. מאבק זה נחלק לשני רבדים: האחד בעל משמעות נצחית, והשני קשור

הדילמה הגדולה של מי שאינו נמצא במעגל המלחמה היא כיצד לנווט בין שותפות נפשית מלאה עם החטופים, משפחותיהם, חיילי צה"ל, הפצועים, משפחות השכול וכדו', ולא