הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כׇּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה׳ לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם .שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַה׳ כׇּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת. לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת״.
עומק גדול טמון בדברי חכמים שלמדו מפסוקים אלה כי אפילו בניין בית המקדש אינו דוחה את השבת. המקדש הוא הוא מקום השראת השכינה העליון והמקום אותו איווה ה׳ למושב לב, ואף על פי כן קודמת מצוות השבת למצוות הבניה של המקום הזה. אנו נזדקק למשמעויות נוספות של סדר זה בשנים הקרובות.
שמירת שבת ונאמנות להלכותיה תזדקקנה לשיקום גדול. אין בדברים אלה כדי לקבוע חס ושלום כי פסיקות שונות היו לא נכונות בשעתן. אפשר שלהפך. אפשר שנכון היה לאפשר בתקופה הראשונה שלאחר מאורעות שמחת תורה ליסוע לחופשה בשבת, ושהיה צורך חיוני הקשור ללחימה עצמה, כדי לאפשר לחיילים להתאושש ולמשפחותיהם לתמוך; אפשר שההיתרים השונים שניתנו ביחס לפלאפונים בשעת אזעקות, לחיזוקים הדדיים וליציאה מחרדות היו נכונים ומחויבי המציאות; אפשר שההקפצות לגיוסים או למשימות אחרות היו חלק מדיני פיקוח נפש שדוחה שבת; ועוד ועוד. אולם מבחינה מסוימתֿ, דווקא משום כך צריך להיערך להחזיר עטרה ליושנה, ואולי אף ביתר הקפדה.
הרעיון היסודי כתוב במצוות רבות. הקיצונית ביותר היא מצוות הריגת עיר הנדחת, שבסופה נאמר ״ונתן לך רחמים ורחמך״. בין הביאורים השונים שנאמרו לפסוק זה נמצא גם היסוד הגדול של הצורך בשיקום: ״כוונת מאמר זה כאן, לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב, ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר. והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת, לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים, הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה״ (אור החיים).
המדקדק בדבריו יבחין כי כאשר מדובר בעיר הנדחת עצמה הקב״ה מבטיח בתורתו כי הוא ישפיע כח הרחמים לבטל כח האכזריות. הצורך בשיקום מצוות השבת הוא יותר קטן מאשר האכזריות הנולדת בנפש בהריגה נוראית עד שחז״ל אמרו שלא הייתה ולא עתידה להיות, ובמקביל – גם ההבטחה אינה מעשה משמיים, אלא היא חובה המופנית כלפינו. למעשה, גם אם לא היה מקור השראה כמו פרשת עיר הנדחת לרעיון זה היינו הוגים אותה מעצמנו: כל שחיקה מחייבת מחייבת בניין מחדש, גם כשהדברים עצמם הם מצווה גדולה של הצלת נפשות בישראל.
גם כאן, אנו יכולים לקבל השראה גדולה לדרך שבה יש לעשות זאת, לאור דבריו המפורסמים של הרמב״ם בהלכות דעות על הדרך הראויה לתקן את המידות. הרמב״ם לימד כי האופן המעשי למימוש התיקון הוא על ידי הטיה עוצמתית לצד השני: ״וכיצד היא רפואתם מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל וילך בדרך זו זמן מרובה עד שיתעקר החמה מלבו…ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה והיא מדה בינונית שבכל דעה ודעה״ (הלכות דעות פ״ב ה״ב).
נזכה כולנו לקבל שבתות מתוך רוב שמחה, ומתוך נאמנות גדולה וחזרה להקפדה מלאה על הלכות שבת, שהיא ״מראש מקדם נסוכה״, ומממשת את יסוד הברית שבין עם ישראל ובין הקב״ה.
