כביש 6, צהריי יום חם. תחנת הדלק 'אלונית'. המקום שבו חצי מדינה עוצרת לרגע, קונה אייס קפה במחיר מופקע, מחליפה מבטים עייפים בין הורים מותשים
זה מתחיל בשיחת גינה תמימה של אחה"צ, או במפגש הקבוע בבית הכנסת מייד אחרי תפילת מוסף: "אז מה, איפה הייתם בקיץ?". פעם, התשובה הטבעית והסבירה
אם יש משהו שמטריד אותי מאוד, כשאני פוגש שמיניסטים ושמיניסטיות רגע לפני שהם יוצאים לחיים האמיתיים, זו העובדה שאנחנו מלמדים אותם לבגרות ב-5 יחידות מתמטיקה,
תשעה באב כבר מאחורינו, אבל הקיץ רק מתחיל בכל העוצמה: זה הרגע שבו נמל התעופה בן-גוריון מתמלא במאות אלפי בני נוער ומשפחות שאורזים מזוודות, תופסים
תופעות הבריונות, השיימינג והחרם יותר ויותר תופסות מקום במסדרונות בית הספר, וכן, גם בחופש הגדול זה מתרחש, לעיתים מחוץ לשדה הראייה שלנו. הכאב של
חבר שלי, אב לחמישה, שיתף אותי: כשהוא חוזר בצהריים לרחובות השקטים של הבית שלו ורואה את המתבגרים שלו זרוקים בסלון במצבי צבירה משתנים של תשישות,
בואו תעצרו רגע, תנשמו עמוק, ותסתכלו להם בעיניים: לילדים ולמתבגרים שלנו. אנחנו לא מפסיקים לבנות להם מגדלים: משקיעים בבגרויות, בשיעורי תגבור, בחוגי העשרה, מורידים להם
זה מתחיל כמו סצנה מתוך מכון גמילה לכל דבר ועניין: לקחו כמה חבר'ה צעירים – ילדים ומתבגרים – וביקשו מהם לעשות את מה שנראה בימינו
שוב פעם הגענו לחופש הגדול: בכל שנה מחדש, רוב ההורים עוברים אוטומטית למצב הישרדות. הם פותחים אקסל, מחשבים עלויות של קייטנות, סופרים לאחור את הימים
את הטור הזה אני כותב בהתרגשות רבה. אני נרגש כי אחרי תקופה ארוכה של עשייה שקטה בשטח, של בניית קהילות ושל חיבורים אנושיים, אנחנו הולכים
