מה נאחל לילדים ולמתבגרים שלנו השנה?

יש רגע כזה בערב החג שבו הבית כולו מתמלא הבטחות:

המפה הלבנה נפרשת, הרימונים מקבלים מקום של כבוד, הדבש מחכה לתפוח, הילדים מתלבשים קצת יותר יפה מהרגיל, וברקע כבר מרגישים שמשהו חדש עומד להתחיל. ובתוך כל החגיגיות הזאת אנחנו מסתכלים על הילדים שלנו וחושבים את המחשבה הכי הורית בעולם: רק שיהיה להם טוב.

שיצליחו בלימודים. שיהיו בריאים. שיהיו להם חברים טובים. שימצאו את המקום שלהם. שידעו לעמוד על שלהם, להגשים חלומות ולהתקדם בעולם.

אבל אולי השנה כדאי להוסיף לברכות האלה עוד משאלה אחת, פחות מדוברת והרבה יותר חשובה ממה שנדמה לנו: שיהיו ילדים שאכפת להם.

ילדים שיודעים להיכנס לכיתה ולראות לא רק מי הכי מצחיק, הכי חזק או הכי מקובל, אלא גם מי נשאר לבד.

ילדים שיודעים לשאול חבר "מה שלומך?" ולחכות באמת לתשובה. ילדים שמסוגלים לעזור, להקשיב, לוותר לפעמים, להזיז כיסא ולהגיד למישהו: בוא, שב איתנו.

אנחנו רגילים לחשוב על אכפתיות, אמפתיה וסולידריות כתכונות יפות. משהו שנחמד שיהיה לילד לצד מתמטיקה, אנגלית, חוגים והישגים.

אבל המחקר מציע תמונה הרבה יותר מעניינת.

מטא-אנליזה גדולה שפורסמה בכתב העת Child Development  בחנה 213 תוכניות ללמידה חברתית-רגשית בקרב יותר מ-270 אלף תלמידים. הילדים שהשתתפו בתוכניות לא רק שיפרו כישורים חברתיים ורגשיים והתנהגות, אלא הציגו גם שיפור בהישגים הלימודיים, בהיקף השווה לכ-11 נקודות אחוזון בממוצע. מחקר המשך שכלל יותר מ-97 אלף תלמידים, בחן מה נשאר מההשפעה: נמצא שבטווח הארוך התגלו יתרונות בכישורים החברתיים-רגשיים ובמדדי רווחה, כאשר הכישורים החברתיים-רגשיים שהתפתחו אצל הילדים היו המנבא החזק ביותר לרווחתם בהמשך.

ואפילו אצל פעוטות נמצא משהו מקסים במיוחד לקראת החג:

במחקר ניסויי בילדים בני פחות משנתיים, הילדים הפגינו יותר שמחה כשהעניקו לאחרים מאשר כשקיבלו בעצמם.

הנתינה, מתברר, לא רק משמחת את מי שמקבל. היא יכולה לשמח גם את מי שנותן. זה כמובן לא אומר שילד שעוזר לחבר יקבל אוטומטית מאה במתמטיקה או יהפוך למנכ"ל.

זה כן אומר שאמפתיה, ויסות רגשי, שיתוף פעולה, הקשבה והיכולת לנהל קשרים אינם קישוט לחיים. אלה כישורי חיים.

אגב, המרכז להתפתחות הילד באוניברסיטת הרווארד מדגיש שמערכות יחסים תומכות וכישורי ויסות עצמי הם יסודות משמעותיים ללמידה, לחוסן, לבריאות ולהתמודדות מוצלחת עם החיים. ולכן אולי השאלה החינוכית שאנחנו צריכים לשאול בפתחה של שנה חדשה אינה רק:

"איך נעזור לילדים שלנו להצליח?"

אלא: "איזה בני אדם אנחנו רוצים שיצליחו?" אפשר להמשיך לשאול "כמה קיבלת במבחן?", אבל להוסיף גם: "מי היה צריך אותך היום?"

אפשר לשאול "איך היה בבית הספר?", אבל גם:

"היה מישהו שנראה לך קצת לבד?" ואפשר לשבח ילד על ציון גבוה, ובאותה התלהבות לשבח אותו כשהזמין ילד שנשאר בצד, עזר לאחיו או הבחין במישהו שאחרים פשוט פספסו.

והכי חשוב, אפשר להראות להם. כי ילדים לומדים אכפתיות פחות מהנאומים שלנו ויותר מהחיים שלנו.

הם רואים איך אנחנו מדברים לאנשים. אם אנחנו מתקשרים למישהו שנשאר לבד. אם אנחנו מזמינים לחג אדם שאין לו איפה להיות. ואם בתוך המרוץ שלנו נשאר לנו מקום לראות מישהו מלבד עצמנו.

אז כשנרים השנה את כוס היין ונברך את הילדים שלנו, נאחל להם הצלחה. בוודאי.

נאחל להם הישגים, בריאות, חברים והגשמת חלומות.

אבל נוסיף עוד ברכה אחת:

שיהיה להם לב מספיק רגיש כדי לראות אחרים, וביטחון מספיק גדול כדי לעזור להם.

כי בעולם שמלמד ילדים כל הזמן איך להגיע ראשונים, אולי אחת המתנות הגדולות ביותר שאנחנו יכולים לתת להם היא ללמד אותם לא להשאיר אף אחד מאחור.

שנה טובה, מתוקה ומלאת לב.