הרש אבינועם (מחנך ומעביר שיחות להורים, מורים ונוער)השבוע פתחתי עוד שנת לימודים כמחנך בישיבה התיכונית שלי בפתח תקווה.
ההתרגשות הזו, שחוזרת בכל סוף אוגוסט מחדש, תמיד מביאה איתה מערבולת של מחשבות:
תוכניות לימודים, פדגוגיה, יעדים, ציונים, וכמובן:
אותן מיליון יחידות בגרות בפיזיקה, במתמטיקה או ווט-אבר שכולם מסביב כל כך אוהבים לספור.
אבל דווקא ברגעים האלה, כשהשעון מתקתק לקראת האחד בספטמבר, יש סיפור אחד שמלווה אותי כבר שנים, מנקה לי את כל רעשי הרקע ומזכיר לי שוב ושוב מה באמת, אבל באמת, העיקר בחינוך.
אני זוכר את הצלצול הראשון של אותה שנה.
הדלתות נפתחו, והילדים רצו פנימה בטירוף חושים. המולה של ממש, כמעט קרב מגע על מי יתפוס ראשון את השולחן המושלם.
כאילו, בואו נשים את הדברים על השולחן:
כולם יודעים שלתפוס מקום טוב בכיתה זה לעולם לא רק "עניין של שולחן וכיסא".
מקום ישיבה בכיתה הוא הצהרת כוונות, הוא מעמד חברתי, הוא מגדיר מי אתה מול כולם, ליד מי נכון להיראות ועם מי תעביר את השנה הקרובה.
ורק תלמיד אחד עמד בצד.
ממש לידי, קרוב למשקוף הדלת. הוא עמד שם והסתכל על כל ההמולה, על הכיסאות הנגררים ועל הצעקות, בשקט מוחלט. בלי לזוז מילימטר, בלי שום לחץ בעיניים.
עמדתי שם, הבטתי בו ולא ממש הצלחתי לפענח את הסיטואציה.
"תגיד, למה אתה לא רץ לתפוס מקום כמו כולם?", שאלתי אותו, מופתע לגמרי, מנסה להבין מה פספסתי.
הוא הביט בי בעיניים טובות, נקיות, וענה בפשטות הכי עמוקה ששמעתי בחיי:
"אבא שלי ביקש ממני לעמוד רגע בצד. להסתכל טוב למי אין מקום בכיתה, וללכת לשבת ליד מי שצריך חבר".
נשארתי בלי מילים. הרגשתי צמרמורת שמתפשטת בכל הגוף.
עשרות שנות חינוך, מדפי ספרים ומאמרים תיאורטיים על אמפתיה התנקזו למשפט אחד של נער צעיר עם לב ענק.
עוד באותו ערב הרמתי טלפון לאבא שלו.
הייתי נרגש כולי ורק רציתי להגיד לו תודה על השיעור הענק שהבן שלו העביר אותי באותו בוקר. לקראת סוף השיחה, לא התאפקתי ושאלתי אותו:
"תגיד, מה הסוד שלכם? איך אתה ואשתך הצלחתם להצמיח ילד כזה?".
האבא חייך מעבר לקו, ושתל אצלי עוד תובנה שנחרטה בי לנצח.
"אתה יודע, אבינועם," הוא אמר, "רוב ההורים שואלים את הילד כשהוא חוזר מבית הספר:
'נו, איך היה לך היום? איך הרגשת? מה קיבלת?'. זה בסדר וזה טבעי, רק שאצלנו בבית הוספנו עוד שאלה אחת קטנה-גדולה:
אנחנו תמיד שואלים אותו גם:
'ואיך היה היום לחברים שלך? שמת לב למישהו שהיה לו קשה?'".
הורים יקרים, מחנכים יקרים.
אנחנו עומדים בפתחה של שנה חדשה:
המערכת תדרוש מאיתנו הישגים, מבחנים, ציונים ומצוינות.
זה חשוב, אבל זה לא הכל. החוכמה הגדולה באמת היא ללמד את הילדים שלנו ואת עצמנו ,לא להסתפק רק בחיפוש המקום של עצמנו בעולם, אלא לפקוח עיניים ולראות את מי שעומד בצד.
ואיך שלא נהפוך את זה, בסוף, כשהצלצול הגדול יישמע וכל ספרי הלימוד ייסגרו, הילדים שלנו לא יזכרו רק את הנוסחאות בפיזיקה או את התחביר בלשון.
הם יזכרו איך הם גרמו למישהו אחר להרגיש.
החינוך האמיתי איננו נמדד ברדיפה אחר המקום הראשון בשורה, אלא ביכולת הפשוטה, האמיצה והנדירה לוותר על הנוחות האישית כדי להעניק מקום למי שנותר מאחור.
כהורים וכמחנכים שאמורים לעבוד ביחד את החינוך ההוליסטי הזה נדמה לי שזו לגמרי מטרת העל שלנו:
להניח לרגע למירוץ ההישגים, להביט עמוק פנימה ולשאול את השאלות שמצמיחות נשמה ולא רק תעודה.
הלוואי שנזכה אי"ה השנה לפקוח עיניים באמת, להקשיב בשקט למי שקולו אינו נשמע, להתעטף בסייעתא דשמייא אמיתית ולהפוך כל כיתה וכל בית למרחב של חסד, שותפות ואהבת אדם.
