סיימתי לראות את 'מסכי עשן המלכודת הדיגיטלית', שהוא פשוט סרט חובה לכל איש חינוך באשר הוא ולכל אדם שמתיימר להבין את מנגנון ההתמכרות המתוחכם ביותר
היה נדמה לי בסניף של 'ניו דלי' שאני מכיר את העובד שקיבל את ההזמנה שלי, עד שהבנתי שמדובר בתלמיד כיתה יב שעובד לפרנסתו. לא הבנתי
איך שהסתכלתי על הסנדוויץ' שלו בתחילת שנה, הבנתי שמדובר בתלמיד שמגיע מבית מושקע במיוחד. שמתי לב שבכל יום ראשון הוא קיבל גם פתק קטן כזה
למרות שחשבתי שלקחתי את כל הגורמים בחשבון כשארגנתי לכיתה שלי את יום המקצועות שבו ההורים של התלמידים שלי אמורים להציג את המקצועות שלהם, הבנתי שפישלתי
ושמעתי מאבי שיחי' סיפור על הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל שפעם אחת ניגש אליו אבא של ילד בר מצווה ואמר לו בתסכול ומבוכה שאחרי שלושה
כל מחנך מכיר את החוויה הבאה: יוצאים עם כל הכיתה ל'על האש' או כל טיול אחר כאשר בסוף צריכים לאסוף את כל הזבל. בדרך כלל
את המכתב הבא החלטתי לפרסם כאן והמסר שנלמד ממנו, נראה לי מובן מאליו: אבינועם צהרים טובים, אשמח אם תפרסם את הסיפור הבא שקרה לי לפני
לפני שנתיים רעשה הארץ כאשר ילדה בת 13 העלתה סרטון שבו שיתפה כי עברה חרם חברתי במשך 6 שנים. סימן שאלה גדול ריחף מעל לכל
צומת הגוש. פנים מוכרות. מנסה להיזכר…לא מצליח. הבחור הצעיר פונה אליי: "שלום המורה, זוכר אותי?". ניסיתי להיזכר, אבל לא הצלחתי. הוא הזכיר לי. זכרתי במעורפל
עמדתי בכיתה וניסיתי להסביר לתלמידיי מקצת מפרקי חייו של מוטי פוירשטיין הי"ד, שנפל במלחמת יום כיפור ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) בקרב עקוב מדם נגד
