אסון מירון, שדבריי נכתבים תחת צלו הכבד, עורר בי אסוציאציות מיידיות לפסוק שבפרשתנו: "וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו" (ויקרא כו, לז), המתאר מצב בו אנשים נכשלים זה בזה
לפי מסורת אחת ל"ג בעומר הוא גם היום בו יצא רבי שמעון בר יוחאי ממערת מחבואו בבריחתו מפני הרומאים (ערוך השולחן, תצ"ג ז'). יציאה זו מייצגת
שלוש המילים הקובעות את "הכלל הגדול בתורה": "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", מעלות שלוש תהיות גדולות: ראשית, מה טיבה ומה מהותה של האהבה עליה מדובר בפרשה? שנית,
רגילים להדביק לפרשות הצרעת את העבירה של לשון הרע. אולם חז"ל מנו עשרה חטאים שבגינם נגעים באים, ואחד מהם הוא גסות הרוח שמשמעה גאווה (ויק"ר,
כניסת אהרן ובניו להתחיל בעבודת המשכן הייתה פסגה של התרוממות נפש ושמחה עבורם ועבור העם כולו. אולם, עם מות בני אהרן בהקריבם אש זרה, הפכה
האירוע המכונן בו עלה הלל לגדולה, והתמנה לעמוד בראש חכמי ישראל, התרחש לדברי חז"ל בערב פסח שחל בשבת. הלל הגיע מבבל לירושלים בדיוק כאשר
האות אלף במילה "ויקרא" הפותחת את פרשתנו, נכתבת בתורה בהקטנה, ולדעת פרשנים ודרשנים א' זעירה זו משקפת את הקטנת האני וצמצום האגו של משה, שהיה
אזרחי ישראל חזרו השבוע להתקהל במסעדות ובגני אירועים, במוסדות חינוך ובאולמות תרבות, ובשבת זו ישובו גם להתקהל בבתי הכנסת. גם פרשותינו נפתחות בהתקהלות, כאשר משה
קריאת התורה השבת מפגישה את הפרה עם העגל, ולדברי המדרש יש קשר משמעותי ביניהם, שכן פרה אדומה מכפרת על חטא העגל, כלשון חכמים: "תבוא האם
כשהחליט המלך להביא את ושתי, הוא שלח אליה את שבעת הסריסים, בלי כל דיבורים והסברים. כמו שהמלך הזמין מבלי לנמק, כך גם ושתי ממאנת בלא
