הקו הדק של השוחד

דע לשפוט את עצמך אל נכון, באופן אובייקטיבי ובלתי משוחד

מיד לאחר הדרישה למנות שופטים ושוטרים בארץ מגיעה אזהרת התורה: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד". הדרישה לשיפוט אובייקטיבי ללא אפליה וללא משוא פנים היא מאפיין מרכזי של רשויות משפט ושלטון בריאות וטובות, ולכן האזהרה מפני לקיחת שוחד פותחת את הפרשה שחותרת לקיום הציווי שמופיע בפסוק הבא מיד לאחריה: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ". ההשפעה העצומה של השוחד נרמזת בכך שהאותיות שבאות לאחר האותיות של המילה ש-ח-ד הן האותיות ת-ט-ה. הדבר רומז שאם "תִקַּח שֹׁחַד" בהכרח "תַטֶּה מִשְׁפָּט".

במושג שוחד רגילים לחשוב על לקיחת כסף, אולם חז"ל הבהירו שאסור לדיין לקבל כל טובת הנאה שהיא, ואף שוחד דברים נאסר. בגמרא (כתובות קה, ב) מסופר כיצד פסלו חכמים את עצמם לדון, אחרי שקיבלו טובות הנאה של מה בכך, שלא ניתנו בהקשר ישיר למשפט שלפניהם. כך לדוגמה, אמימר פסל עצמו אחרי שאחד מבעלי הדין סילק נוצה שנשרה על ראשו, שמואל פסל עצמו לדון אדם שנתן לו פעם יד כשעבר על גשר. בהלכה נאסרה אף לקיחת מתנה מבעלי דין אחרי שהסתיים המשפט, מחשש שציפיית הדיין למתנות תשפיע על שיקול דעתו (רמ"א, חו"מ לד, יח). על אחד מגדולי הדורות האחרונים, ר' יהושע מקוטנא, מסופר שהגיעה אליו אלמנה ענייה וסיפרה לו בדמעות שליש על עוול שנעשה לה, ור' יהושע לא רצה לשבת בדין שלה, באומרו שגם דמעות הן בכלל שוחד, ועלולות לגרום למשוא פנים.

המקורות בתורה ובספרות חז"ל מתייחסים לאיסור שוחד אצל דיינים, אולם, כפי שהראה דודני הפרופ' אליאב שוחטמן, הפוסקים החילו איסור זה גם על נבחרי ציבור. הם קבעו שבעניינים הנוגעים לטוהר המִנהל הציבורי "הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים הרי הן כדיינים" (הרמ"א, חו"מ, לז, כב). לפיכך, כל הממונים והעוסקים בצרכי ציבור, אף שאין דיניהם דין תורה, אסורים להטות העניין בשביל אהבה או שנאה, וכל שכן על ידי לקיחת שוחד (ערה"ש, חו"מ, ט, א ועוד).

חז"ל אמרו כי בעקבתא דמשיחא יהיו "פני הדור כפני הכלב" (סוטה מט, א). המגיד מדובנה הסביר את המושג פני הכלב בעזרת משל על הכלב שבא בתלונה לאריה ואמר לו: תראה, שנינו חיות טמאות, אבל אותך מחבבים ומעריכים, ואף רוקמים את דמותך על ארון הקודש, ואילו אני זוכה לקלון, והרוצה לבזות את האחר קורא לו "כלב". השיב לו האריה: ההבדל ביננו הוא שאצלי אין משוא פנים. אם אני רואה אדם, ואני רעב, אני טורף אותו, ואילו אתה, נובח ומתנפל על כולם, אבל אם מישהו זורק לך איזו עצם, מיד תקשקש בזנב… לזה התכוונו חכמים כשדיברו על "פני הדור כפני הכלב": כשהפרנסים תלויים במפרנסים אותם, ונבחרי הציבור תלויים בבוחריהם ובשותפיהם, הם נאלצים לשאת פנים לכל מי שבהם הם תלויים.

בעיית השוחד והשיפוט המוטה, אינה רק נחלת השופטים והמנהיגים, אלא בעיה אישית של כל אדם ואדם, שכן כל הזמן אנו שופטים אחרים, ושופטים את עצמנו. בשיפוט העצמי המבט שלנו תמיד משוחד, כדברי חכמים: אין אדם רואה נגעי עצמו (נגעים ב, ה, בהשאלה). בשל כך היו גדולי ישראל שהזמינו אליהם בעל מוסר שיוכיח אותם. כך מסופר על רבי שלמה לוריא, המהרש"ל, שהיה נכנס אליו מוכיח קבוע מדי יום לפני שנכנס לבית הדין לשפוט אחרים, והגאון מווילנה הזמין אליו תדיר את המגיד מדובנה שהזכרנו, כדי שישמיע באוזניו דברי מוסר.

חודש אלול נפתח מדי שנה בקריאת פרשת "שופטים" שדורשת בתחילתה: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט". דע לשפוט את עצמך אל נכון, באופן אובייקטיבי ובלתי משוחד, ובשיפוט שכזה "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", צדק עם עצמך וצדק עם סביבתך.

(שופטים תשפ"א)