כל המאמרים במדור ערך מוסף

בשלושה ניסיונות התנסו בני ישראל במן שקיבלו במדבר: הראשון – לאסוף בכל יום רק את כמות הצריכה האישית-משפחתית של אותו יום: "לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי

באמצע המתח, בין ההתראה על מכת בכורות לבין יציאת מצרים, מופיעה מצוות קורבן הפסח, המפרטת שורת מעשים טכניים, שלכאורה אינם משתלבים עם גודל השעה וחשיבות

מה היה המניע שדחף את המיילדות במצרים לסרב פקודה לגזרת פרעה? מניין שאבו את הכוח לסכן את חייהן ולהציל את היילודים? התורה מספקת תשובה קצרה

לו הייתי מלך הייתי חש תסכול מכך שאחרי כל הכבוד הגדול שחולקים לי, מצפים ממני להקפיד על "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו". כבוד המלך מעוגן בהלכה,

פרשת "ויקהל", שמדברת בפרוטרוט על בניית המשכן, מדגישה את הכינוס הלאומי הגדול של העם כולו לצורך מפעל ההקמה הגדול. הפתיחה של הפרשה: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת

לאיזה כיוון פנו הכרובים? הפסוק בפרשה מזמן לנו אתגר פרשני בעניין זה. מצד אחד הוא אומר: "וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו", אך מצד שני הוא מוסיף: "אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת

אנו מבקשים אחדות בעם ישראל. אך כיצד ניתן לכונן אחדות בין חילונים לדתיים? כיצד יהודי שומר הלכה יכול להכיל מבחינה דתית את חברו שאיננו שומר

קבלת התורה הייתה אירוע יחיד במינו בהיסטוריה העולמית, וכדי להגיע אליו התרחשה תופעה מיוחדת במינה בתולדות ישראל: אחדות בין כולם. התורה מספרת: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל

ההבדלים בין העדות בעם ישראל אינם נוגעים רק למנהגים אלא גם לפסיקת הלכה – הספרדים נוטים אחר המחבר, האשכנזים אחר הרמ"א וכד'. וכאן טמונה בעיה,

בשתי הרשימות הקודמות עמדנו על שני עקרונות סותרים שאני מבקש להציב בבסיס פסיקת ההלכה – מצד אחד, שמירה על המנהגים והמסורות של כל העדות והזרמים