בשהותנו בכור ההיתוך המצרי והתחנכנו על ברכי העבודה והכניעה (הרב קוק), תכונות שיהיו בעזרנו במהלך ההיסטוריה אופן היווצרותנו כעם בתוך האימפריה המצרית מעלה תהיות על
הנביא מלאכי, הוא בן המחצית הראשונה של המאה ה-5 לפני הספירה, תחילת תקופת בית שני, שיבת ציון וחידוש ממלכת יהודה. הספר מלאכי הוא האחרון בנביאים,
לאחר שהתורה סיפרה לעם על עבודת הקורבנות בפרשת ויקרא, מגיעה פרשת צו המכוונת לאהרון ולבניו, אלו שמקריבים את הקורבנות בפועל. הביטוי "צו" המופיע בתחילת הפרשה
בעיצומם של ימי המשבר החוקתי החריף וסערות הרפורמה המשפטית (או ה"הפיכה המשטרית", תלוי בעיני המתבונן), שלעת הזו מתמקדים בדרך מינוי השופטים וסגולותיהם, ראוי לעיין פעם
הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספים [פ"ב ה"א] כותב: "מצות עשה להיות אש יקודה תמיד על המזבח שנאמר: 'אש תמיד תוקד על המזבח' והאש הזאת היתה נסית שירדה
הכינוי 'אליהו הנביא' דבק בו על אשר היה תמיד האיש הנכון בזמן הנכון "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ד'
זה הזמן להתרחק מהטרמינולוגיה של מלחמת בני אור בבני חושך, כאשר כמובן כל אחד משוכנע שהוא בן האור "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים
השבת אנו פותחים את הקריאה של הספר השלישי מבין חמשת חומשי התורה, ספר ויקרא. החומש השלישי אשר נקרא על שם המילה הפותחת את הספר, מהווה
הצב היהודי נשאר עם רגליו על הקרקע, מתנהל לאטו, לא מפחד מאיש בשבת פרשת צו, הנושא שמתבקש לכתוב עליו הוא כמובן – צב. אמנם הצב
בפתיחת ספר ויקרא בפרק העוסק בקרבן עולה נכתב: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'". בפרק הבא, העוסק בקרבן מנחה, חל שינוי קטן בניסוח: "וְנֶפֶשׁ כִּי
