פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחד המאפיינים הבולטים של ההיסטוריה היהודית הוא חוסר הביטחון. בהיותה בגלות, כבשה בין שבעים זאבים, חשה תמיד כנסת ישראל אי נוחות, היעדר יציבות וחוסר ביטחון גם מיום ההווה, גם מפני מה ילד יום המחרת. גזרות ופרעות, גירושים ומסעי צלב, אינקוויזיציה ועלילות דם, פרעה והמן, חמלניצקי והיטלר, ת"ח ות"ט, שואה ופרהוד, תרפ"ט ותרצ"ח, הם חלק בלתי נפרד ממחזור הדם היהודי.
השיבה לארץ ישראל נטעה אשליה בלב רבים שהגענו "אל המנוחה ואל הנחלה", ושב יעקב ושקט ושלו, באין מחריד. גם קריאתו של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", גם תפילת "הבטחתם יונה, עלה של זית, הבטחתם יונה בבית, הבטחתם אביב ופריחות", לא החזיקו מעמד ימים רבים.
מאורעות הימים, מלחמות ישראל, פיגועים חבלניים רצחניים ואיומים אסטרטגיים ניצבים תמיד מעל לראשנו ומלמדים שהגפן והתאנה עוד יכולים לנוח עד שנוכל לשבת תחתיהם בשלום ושלווה, השקט ובטח.
גם רגעי האופוריה של "כוחי ועוצם ידי", דוגמת אלה שלאחר מלחמת ששת הימים או מבצע אנטבה, אינם מסוגלים למחות את רושם להט החרב המתהפכת המתנוססת תדיר מעל לראשנו, וביתר שאת מאז יום שמחת תורה האחרון.
על פני הדברים, חג הפורים מסמל בריחה מכל אלה. 24 שעות של שכרון חושים, שמחת אין קץ, "עד דלא ידע".
אכן, עיון מעמיק בפניו השונות של החג מגלה בו גם פן שונה לחלוטין, של "וגילו ברעדה", יראה, אימה ופחד.
לפי אחת הדעות שמובאת בגמרא (מגילה יד, ע"א), ההלל אינו נאמר בפורים מכיוון שגם לאחר הנס, "אכתי עבדי אחשורוש אנן".
לכאורה, כוחו של נימוק זה היה יפה ליהודי פרס ומדי בימי מרדכי ואסתר. אך מה טעם הלכה זו נקבעה לדורות, גם לאחר שכמעט רוב העם היהודי זכה לעלות ולשוב לארצו, להתיישב במרחביה, ו'חזרה מלכות לישראל' לאחר אלפיים שנה? האמנם מי שנחשבת למעצמה גרעינית ("על פי פרסומים זרים"), עם צוללות וכטב"מים, אומת סטראט אפ וממלכת סייבר, "שפחת אחשוורוש" היא?
דומה, שחכמים ביקשו לקַבֵּעַ בתודעתנו את התובנה שעצמאות, כמו עבדות, אינן רק עניין מדיני, ביטחוני, חברתי או פוליטי. מדובר במצב צבירה, רוחני ונפשי, לא פחות מאשר גשמי. כמעט כל עצמאי, מבוסס ככל שיהיה, עשוי לספר לכם עד כמה עצמאותו שברירית היא (בעיקר לפני מועד תשלום המע"מ במחצית החודש…). החשש מפני "מה ילד יום", התחרות העזה, חסרת הרחמים, משברים כלכליים רבי עוצמה, בארץ ובעולם, כל אלה שולחים ללא הרף גלי הדף שמאיימים לכלות עמל חיים בן רגע.
למגינת הלב, מאורעות השנה האחרונה לימדו אותנו פרק מאלף נוסף בעניין זה, וקבעו פרשה חדשה בתורת "כוחי ועוצם ידי".
השבריריות מאפיינת את איש האמונה. בספרו "על התשועות", מדגיש הרב סולובייצ'יק עניין זה, המצטרף להוויית בדידותו המתמדת של איש האמונה, רעיון שחזר עליו בהרבה הזדמנויות אחרות.
כדרכו, דרך בריסק, סומך הרב סולובייצ'יק רעיון זה על אדני הלכה מוצקים. בתודעתנו, כותב "הרב", מתקשרים ימי הפורים עם "ימי משתה ושמחה". על פניהם הם עומדים בניגוד מוחלט, אנטיתזה, לפחד וחוסר האונים שמלווים את העבד, האדם שבסיכון או המדינה שמרחף מעליה איום תמידי.
עצמאות, כמו עבדות, אינן רק עניין מדיני, ביטחוני, חברתי או פוליטי. מדובר במצב צבירה גשמי, רוחני ונפשי
והנה, למרות הדגשת ממד השמחה בפורים, חלים בו מעיקר הדין דיני האבלות. מרן הר"י קארו פוסק (שו"ע או"ח תרצו, ד), כי יש לשמור על כל דיני האבלות בפורים. הרמ"א אמנם חולק על כך, אך גם לשיטתו פורים, בשונה משאר ימים טובים שבהם אין לאבלות קיום, איננו מפסיק את האבלות.
בעבדות המיוחדת לפורים, "אכתי עבדי אחשורוש אנן", רואה הרב סולובייצ'יק ביטוי קיומי למצבו של האדם בכלל, והיהודי בפרט, בעולם הזה. התבוננות מעמיקה בדמותו של "אחשוורוש" (ואם תרצו, בתרגום ללשון ימינו, נסראללה או סינוואר), מגלה לנו מלך עריץ, רשע, לא יציב, שהפכפכנותו אומנותו, ואין לו בעיה עם גזרת השמדה אכזרית של עַם שלם, אנשים נשים וטף.
אחשוורוש הורג את ושתי לפי הצעת ממוכן (שלפי מסורת חז"ל הוא המן – מגילה יב, ע"ב), אך כמה חודשים מאוחר יותר תולה את ממוכן עצמו על פי הצעתה של אסתר. "איש לא היה יכול לסמוך בביטחון על כך שלמחרת לא יוריד את מרדכי ממעמדו וימנה תחתיו המן חדש. לא הייתה שום תחושה של ביטחון. הנס לא היה שלם. הייתה שם הצלה, אך לא גאולה".
כהמשך לרעיון זה, מביא הגרי"ד סולובייצ'יק את המנהג שנהג בישיבות הגאונים בבבל בימי הפורים (וזו לא טעות דפוס), ולפיו "יורדין תנאין לפני גאון ואב בית דין ואלופים וכל ישיבה כולה, ומבקשים רחמים הרבה ונופלין על פניהם" (סדר רב עמרם גאון, חלק ב, עב; טור או"ח תרצג).
ביטוי נוסף לחרדת ה"וגילו ברעדה" של פורים, בא במחלוקת התנאים בעניין "מהיכן קורא אדם את המגילה" (מגילה יט, ע"א). לדעת רבי יהודה יש להתחיל מ"איש יהודי היה בשושן הבירה"; לדעת רבי יוסי מ"אחר הדברים האלה גִדַל המלך אחשוורוש את המן". אך הלכה נפסקה כרבי מאיר, שיש לקרוא את המגילה כולה. ללמדנו, אומר הרב סולובייצ'יק, שהמגילה "איננה רק סיפור של ניצחון; היא גם ספר של ייאוש, של חוסר הביטחון האנושי ובמיוחד חוסר הביטחון וחוסר היציבות של היהודים".
למותר להדגיש שאין זו ראייה של פסימיסט רואה שחורות, או של אדם חסר ייאוש. זוהי ראייה מפוכחת, ריאלית, הגיונית, שרואה את אורות הגאולה מנצנצים באופק, שואפת להגשים את היעד והייעוד, אך בד בבד אינה מתעלמת מן הקשיים שבדרך, וגם בעת שתיית יין בפורים אינה שוכחת לרגע את החללים והפצועים, את המפונים ואת החטופים.
