יצחק לקס פרשתנו עת עוסקת היא בקרבן החטאת, מציינת מספר חוטאים בשגגה אשר מביאים קרבן חטאת לכפרה וביניהם הכהן הגדול, העם כולו והנשיא. והנה כאשר
פרשת ויקרא מציגה בפנינו לראשונה את תורת הקרבנות המסודרת, ובניגוד לאלה שמתוארים בשלהי ספר שמות כאן מדובר גם על קרבנות יחיד. בין שאר דיני הקרבנות
אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלקָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר
בעיני איש העולם המודרני של היום עלולה להיראות עבודת הקורבנות המתוארת באריכות בפרשיות ספר ויקרא כתמוהה ולא מובנת אם לא אף למעלה מזאת. אם היינו
ראשונים רבים ביקשו לתרגם את הקורבנות לשפה רציונאלית. שתי שאלות הטרידו אותם. ראשונה בהן היא השאלה התיאולוגית – כיצד ניתן לדבר על "קורבני לחמי לאישי":
ספר ויקרא אותו אנו מתחילים לקרוא השבת, נקרא על שם המילה הפותחת אותו – "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה". כידוע, האות "א", החותמת את המילה "ויקרא" הינה
הרב צוריאל בובליל, עו"ד רב קהילה ומומחה לדיני משפחה אילו שאלתי אתכם מהי משמעות הקורבנות, והרלבנטיות שלהם במאה ה-21, אין ספק שהיו מתקבלות תשובות מנוגדות.
בהקשר לקרבן עולה, הפותח את ספר הקרבנות מדגישה התורה את הרצון:'אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ
במסגרת ציוויי התורה על דין קרבן המנחה, נאמר (פר' ב' פס' יא') " כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל
לאחר ציווי מתכונת עבודת הקרבנות התורה מסכמת: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים: אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ
