פרשת הירושה של בנות צלפחד היא, אולי, העדות הראשונה בתורה למעין מאבק "פמיניסטי" מובהק. בניגוד למקובל בתורה, חמש הבנות אינן דמויות אנונימיות אלא כולן נקראות
מכבר התלבטתי בשאלה רוחנית חינוכית. לא מכבר נפרדתי מתלמידות יב' לשלום וחשתי צורך פנימי להתפלל יחד עימם את תפילת הדרך. אכן, ברור לי שגדרי ההלכה
"גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפיים יגיד דבר" – את שידע כבר קהלת
"הגיד לך אדם מה טוב ומה ד' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך". פעמים רבות אנו מבקשים להעמיד "אבות"
הסערה הציבורית שהתעוררה באחרונה ביחס לפרשת "האי היווני" והחלטת היועץ המשפטי להימנע מהגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה, לוותה בתהיות כבדות גם כלפי ההליך המשפטי.
טיב האופי האנושי גורר אותנו לעסוק בשאלות העקרוניות והמהותיות, ולחוש כי בכך אנו מתקנים עולם. דוגמה לדבר הזדמנה לנו בדיון המשפטי וההלכתי סביב פרשת האימוץ.
פרשת שלח מזוהה דרך כלל בתודעת העם עם מעשה המרגלים, שפותח אותה. ואולם, בסיומה נחבאת פרשה קצרה נוספת, שיש בה מסר גדול, לשעה ולדורות: פרשת
בד בבד עם הניסיון לעצור את המפולת בסוגיית ארץ ישראל וכל הנלווה אליה, יש ללמוד עניין נוסף מפרשת המרגלים – על היום שאחרי. יהושע וכלב
"שמעיה אומר: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות" (אבות א, י). כרבות ממשניותיה של מסכת אבות, אף משנה זו מורכבת משלוש צלעות.
מיד עם תחילת המסע לארץ ישראל המתואר בפרשתנו החלו הקיטורים: "ויהי העם כמתאוננים רע בעיני ד'". פרשנים כבר שמו לבם ל"כף" הדמיון – העם הלוא
