פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בין אם נרצה ובין אם לאו, התקשורת ממלאת בימינו כל חלל פנוי. רדיו, טלוויזיה, אינטרנט, דואר אלקטרוני, טוויטר, תקשורת סלולארית. ככל אמצעי טכנולוגי אחר, כל אחד מאמצעים אלה עשוי לשמש לבניין ותועלת, אך טמון בו גם פוטנציאל של הרס וסתירה. היצר והיצירה קרובים זה אצל זה, צדיקים ילכו בם, ופושעים ייכשלו בם.
המדיום השתנה מן הקצה אל הקצה, אך המסרים קיימים ועומדים. אחד המקורות המופלאים בעולמה של יהדות לתורת התקשורת מצוי בפרשתנו (במדבר י, א-י). משה רבנו מצווה ליצור אמצעי תקשורת המונים, שנועדו להם תפקידים חשובים ביותר: "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת. וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם. וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ. וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ-לֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם".
עיון בפרשה עשוי ללמדנו כמה תובנות חשובות. ראשית, משה רבנו מצווה "עשה לך" – עליו לעשות חצוצרות לו ומשלו, אמצעי תקשורת שיתאימו לו ולמידותיו. כל אדם – וחצוצרותיו, ואין שני מלכים משתמשים בחצוצרה אחת. מסיבה זו הדגישו חז"ל, שעם פטירת משה נגנזו החצוצרות.
דור דור וחצוצרותיו, דור דור וקולותיו, דור דור וציוציו. מסרים וכלים שראויים לדור אחד, אינם בהכרח יפים לדור שלאחריו.
זאת ועוד: משה נצטווה לעשות שתי חצוצרות, לא אחת. לא מדובר כאן רק בעניין כמותי, אלא במהות.
ומכאן לקח לדורות: לעתים יש צורך בכמה ערוצים מקבילים כדי להעביר את המסר, ולא ניתן להסתפק בערוץ אחד בלבד. הוסיפו חכמים, ודרשו: "שתי חצוצרת", מיעוט חצוצרות שתים, אך אם רצה להוסיף – יכול להוסיף. ולא נאמר "שתי" אלא שיהיו שוות במראה ובקומה ובנוי (ירושלמי יומא פ"ו ה"א). המדיום עשוי להיות שונה, אך ראוי שהמסר יהיה עקבי ואחיד.
אחידות המסר ולכידותו מסייעות להעברתו ולהטמעתו. עד כדי כך, שיש שפירשו את הכתוב: "מקשה תעשה אתם" שיהיו שתיהן במקשה אחת, ורק לאחר עשייתן חלקן לשתים.
מכל מקום, הגיוון והריבוי יפה לקולות. לכל משימה יפה קול הראוי לה. ואינה דומה תקיעה שנועדה "למקרא העדה", לתרועה שתכליתה "למסע את המחנות". פעמים שיש צורך בקול תקיעה גדולה, ופעמים שדווקא קול היללה והיבבה של התרועה, עשוי שברים ושברי שברים, משיג את המטרה.
ריבוי הקולות נדרש בנסיבות שונות ובזמנים שונים. יש קול מלחמה ויש קול של ששון ושמחה. ולא כל מה שמותר להשמיע בימי שלום, והשקט ובטח, ראוי שיישמע בעת שהתותחים רועמים והמגפה משתוללת בחוצות.
בשונה מחופש הביטוי המודרני, בעולמה של תורה השמעת הקול אינה רק חירות, שתלויה ברצונו הטוב של אדם, אלא גם חובה. לא רק זכות צעקה יש כאן, אלא גם חובת זעקה. וכבר כתב הרמב"ם בריש הלכות תעניות, שמצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבוא על הצבור.
בין כך ובין כך, ריבוי הקולות והחצוצרות אינו פרי כורח, בדיעבד, אלא דבר ראוי ורצוי מלכתחילה. וכמה יפים דבריו של רבי יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, בעל "ערוך השולחן", בהקדמתו לחושן המשפט: "זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה, וכל התורה כולה נקראת שירה, ותפארת השיר היא כשהקולות משונות(!) זה מזה. וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה".
קול התרועה היוצא מן הלב, נכנס אליו. ואתה עתה, תא שמע, בוא ושמע.
(בהעלותך תשעט)
