אהרן הכהן נצטווה להדליק את הנרות שבמשכן בשפה ייחודית: "… בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח'). ביטוי זה מופיע
מצוות החצוצרות שבפרשה מהווה מפתח להבנת אסטרטגית הקיום הלאומית של היהדות, בשגרה ובשעת מלחמה. "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם
בלב פרשתנו מספר נושאים סמוכים זה לזה: שילוח הטמאים מן המחנה, מעילה, סוטה, נזיר וברכת כהנים. חכמים ביארו את הקשר שביניהם במספר אופנים, אולם בפשטות
הפרטים המרובים על סדר חניית בני ישראל במדבר נראים טרחניים למדי. חזרה מייגעת, תריסר פעמים, על קורבנות הנשיאים, נתונים סטטיסטיים יבשים בנוגע לכל שבט ושבט,
"וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" 'יביא אותו, וכי אחרים מביאים אותו והלא הוא מביא את עצמו זו
הפרשה עוסקת בדמויות שונות הנמצאות בפסיפס של הציבור היהודי. בצד החיובי של הציבור מזה ובצד שנגזר עליו לצאת אל מחוץ למחנה, מזה. סוגר את הפרשה
פרשת אישה סוטה משלימה את סדרת האיסורים התומכים בשמירה על הנאמנות בין בני זוג ועל הדבקות שבין איש ואשתו. האיסור הראשון הוא איסור לא תנאף,
פרשת הנזירות המופיעה בפרשה חוזרת ונשנית בהפטרה בסיפור המופלא של התגלות המלאך למנוח ואשתו. בסיפור מובלטת הפסיביות של מנוח ואשתו. אין אנו שומעים על מנוח
ההפטרה שלפנינו, הלקוחה מספר שופטים, עוסקת ברובדה הגלוי – בפרשת הנזיר. זוהי גם הזיקה המידית שלה אל פרשת השבוע: "איש או אישה כי יפליא לנדור
אחד האיסורים החלים על היהודי הרוצה למצוא מזור לנפשו הדואבת, הוא להתנזר משתיית יין, חומץ יין, ומאכילת מוצרי הגפן: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ
