כל המאמרים במדור במדבר

בתחילת פרשת פנחס מבטיח הקב"ה לפנחס ברית שלום (במדבר כ"ה, י-יב): "וידבר ה' אל-משה לאמר. פינחס בן-אלעזר בן-אהרן הכהן השיב את-חמתי מעל בני-ישראל בקנאו את-קנאתי

בספירת שבט ראובן מזכירה התורה את חטא קורח ועדתו, שעליהם נמנו גם דתן ואבירם בני שבט זה, והעונשים שקיבלו: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם

לפני מותו מבקש משה מהקב"ה למנות לו יורש וממשיך דרך להנהיג את העם: " יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה". הביטוי הזה

מיד לאחר ברכות השבח שבראש "התפילה", תפילת העמידה, קבעו חכמים את ברכת "חונן הדעת". מה טעם פתחו דווקא בה? וכי אין בקשות גדולות וחשובות הימנה?

נוהגים לצטט את 'הלכה, ואין מורין כן' כדי להסביר את האירועים המסעירים של פרשת זמרי ופנחס. לקביעה היבטים משפטיים רחבי היקף וחשיבות ואני מבקש להתמקד

מבחן קצר – מי היה האדם הראשון שראה אל מול עיניו מעשה עוולה, והגיב במעשה אלים וקטלני? אם עניתם "פנחס" – טעיתם, היה זה לא

קשים מאוד היו חייו של אליהו הנביא. הפטרת השבוע, הלקוחה מספר מלכים א (יח- יט), מפגישה אותנו עם סבלו, עם בדידותו ועם תסכולו של עבד