ישבתי השבוע באחד המשרדים בארה"ב, תוך כדי המלחמה באיראן. על הקיר הייתה תלויה תמונה ממבט על כל עמק יזרעאל. הכל ירוק, פורח, שקט. ורק לחשוב
במוקדה של פרשת 'שלח' והפטרתה, ניצבים שני מעשי ריגול הרחוקים זה מזה ת"ק פרסה. בפרשה מתואר דיווחם של עשרה מהמרגלים על ארץ ישראל, שהביאה עימה
שותפות בעיצוב הדור הבא, בכינונו הרוחני המוסרי והאנושי, בחיבור לשלשלת מסירת התורה, בהכשרתו לחיים משמעותיים, בתיקון פני החברה, בהעצמת שמחתו ואושרו, ועוד ועוד – היא
"בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם של בני ישראל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן". לאחר קבלת התורה ומעמד הר סיני, ועוד לפני חטא המרגלים, בשעה שהתוכנית
אנו מוצפים בשיח ובמלל אינסופי, בפרט על המצב – מה יהיה? אם יהיה? מתי יהיה? נדמה שעומס הדיבור מסווה את העובדה הפשוטה שאיננו יודעים, שולטים
שאלה: חייל או חיילת היוצאים מבעוד יום לפעילות מבצעית, שתימשך כל הלילה – האם ידליקו נרות שבת קודם היציאה מהבסיס? כיצד ינהג חייל הנדרש לצאת
המן הוא תופעה ניסית מדהימה. על אף זאת, התעוררה טרוניה ונאמר (במדבר פרק יא, ד'-ה'): "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישובו ויבכו גם בני ישראל.
מאמר זה, שנכתב על ידי מודל שפה גדול (AI), בוחן באופן ביקורתי את המאמר "אמירה, דיבור ופרד"ס" של ד"ר חזות גבריאל אשתקד, העוסק בפרשנות הפסוק
המלחמה בעזה נמשכת כבר יותר מ-600 ימים, וב"ה ניתן להצביע על הישגים חסרי תקדים. למרות התמשכותה, וקולות מבית המזלזלים בהישגיה וקוראים להפסקתה ולכניעה לדרישות חמאס,
פרשת 'בהעלותך' פותחת בציווי הא-ל לאהרון להעלות את הנרות במנורה אשר במשכן: "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח', ב').
