המילה המהדהדת בחלל האוויר בעת הזו של ימי חודש אלול היא הַסְּלִיחָה. אנחנו מבקשים סליחה, אנחנו מתבקשים לסלוח, ויש באוויר רוח כזו של סליחה. זו
מה משמעותה של סגולת ישראל בשעה שדם יהודי נשפך כמים? כיצד מתיישבת בחירתנו כ"עם קדוש" עם המציאות הקשה של טבח אכזרי? דווקא בימים אלה, כאשר
פרשת כי תבוא פותחת בתיאור מצוות הביכורים, תיאור חגיגי במיוחד: בן ישראל שזוכה לנחלה בארץ לוקח מראשית פרי האדמה, שם אותו בטנא, הולך איתו למקדש,
הנביא ישעיהו מתנבא בהפטרת השבת על כל הטוב שיבוא על ציון. רושם חזק עושה הפטרה זו יותר מכל חברותיה לשבע דנחמתא. כל מה שעשו לנו
עניין גדול ביותר עשו חז"ל ממצוות הביכורים שפותחת את פרשתנו. ראשית, הם אמרו על "'בראשית ברא' – בזכות ביכורים שנקראו 'ראשית' נברא העולם" (ב"ר, א,
מהרגע הראשון שהתחלתי לשתף ברשת על איך אני חווה את עולם הרווקות, במקום שיתחילו איתי בחורים, התחילו איתי "מאמנות לחתונה" למיניהן. אני כן מאוד
ה״תורה״ הראשונה אותה קיבלנו ממשה רבנו הייתה ״למה תכה רעך״. זוהי הבשורה הראשונה שלימד את עם ישראל – איסור הכאת הרע. מדובר בשנים רבות לפני
השתלת פנים היא הליך רפואי להשתלת חלקים בפניהם של אנשים בעלי עיוותים קשים. בתהליך זה נלקחות רקמות מפניו של אדם מת ומושתלות על פניו של המטופל. במקרים מסוימים,
בסופ"ש שעבר קיבלתי טלפון בהול מאמא נואשת שאמרה לי בקול סדוק שהיום הראשון של הבן שלה היה פשוט סיוט: מדובר בתלמיד כיתה ח' שהמשפחה שלו
ראש השנה הוא זמן של חשבון נפש. לא רק אישי, אלא גם קהילתי ולאומי: אלו הרגלים נשמור ואלו עלולים להוביל אותנו לאבדון. ההרגל הוא כוח
