כל המאמרים במדור דברים

המסורת האתיופית, מלמדת אותנו שכאשר אנו עסוקים בלשפוט את האחרים זאת תחילתה של קטסטרופה במאמר הקודם, פרשת ראה, עסקנו בשאלה – מהם הפרמטרים בהם מודדים

אחת הסכנות האסטרטגיות הקשות והחמורות ביותר המאיימות על קיומה לא רק של החברה, אלא גם על קיומו של כל אדם, היא סכנת הַשֹּׁחַד. לאורך כל

"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן". פרשתנו היא הרביעית בסדרת השבעה דנחמתא, בה הקב"ה בעצמו הוא המנחם אותנו.

ההוראות, הפקודות, וההמלצות הנבואיות למוסד המלוכה אינן מתייחסות לעתיד הרחוק של עם ישראל. הן נוגעות להחלטות עכשוויות ומיידיות על אף שמשטר המדינה היהודית האידיאלי הינו

אחת מ-24 מתנות הכהונה שהמשיכו להתקיים לאחר חורבן המקדש נזכרת בפרשתנו: "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם-שׁוֹר אִם-שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם

בפרשתנו ישנה סתירה בין שני פסוקים: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּה" (דברים

לא מעט ביטויים וצירופי לשון שמקורם בתנ"ך נשתגרו בלשון הרווחת והיו בשר מבשרה. ועד כדי כך, שלא מעט אנשים שעושים בהם שימוש תדיר שכחו (או

בשני מקומות בתורה ישנה סקירה רחבה על שנת השבע. בספר ויקרא השנה השביעית מכונה שבת. שם בעיקר מתארת התורה את מצוות שביתת הארץ. כאשר אדם