משמעותה של מצוות שמיטת כספים

בשני מקומות בתורה ישנה סקירה רחבה על שנת השבע. בספר ויקרא השנה השביעית מכונה שבת. שם בעיקר מתארת התורה את מצוות שביתת הארץ. כאשר אדם אינו מעבד את האדמה מתחזקת תודעתו, שהארץ שייכת להקב"ה. האזכור הנוסף של שנת השבע מצוי בפרשתנו. השנה השביעית נקראת שמיטה משום שעיקר ההלכות שבפרשתנו עוסקות בשמיטת כספים. "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט… כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'". בשנה השביעית קיים רובד השייך לתחום שבין אדם למקום. שבת לה' שמשמעותו שהארץ היא של הקב"ה. ויש רובד נוסף, חברתי וסוציאלי הכרוך בהשמטת חובות והלוואות ונקרא שמיטה.

אנו נמצאים לקראת סופה של שנת השמיטה, וננסה להרחיב מעט את היריעה אודות מצוה חשובה, שזמנה חל בסוף חודש אלול. כל החובות שזמן פירעונם חל לפני סוף שנת השביעית, נשמטים ומתבטלים ביום האחרון של שנת השבע. מצווה זו קשה עד מאד. לא זו בלבד שהאדם נדרש להלוות כסף לחברו ללא ריבית וללא רווח, פעמים שעשוי הוא להפסיד את ממונו. לדעת ספר החינוך, מצוה זו מחנכת אותנו להתרחק מכל תאוות בצע, שכן אם נדרשים אנו לשמוט את החובות בסוף שנת השמיטה, הרי קל וחומר, שאסור לנו לגזול או לגנוב ממון מהזולת (ספר החינוך מצוה תעז). רבי יונתן אייבשיץ בפירושו ההלכתי על שולחן ערוך חושן משפט (סז,א) כתב, ששמיטת כספים מרסנת את תאוות העושר. לאדם יש בעלות מסויגת על ממונו ונכון הוא שלא יצבור ממון רב בחייו, ולכן אחת לשבע שנים יישמטו החובות של העשיר לטובת חסרי יכולת.

אולם עדיין נותרת השאלה על כנה, הרי מדובר ברכושו של האדם ומדוע שיוותר על כספו? המשנה מתארת מעין משא ומתן המתקיים בין הלווה למלווה וכך נאמר: "המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני. אמר לו: אף על פי כן יקבל ממנו" (שביעית י, ח). העולה מן המשנה, שאמנם החובות נשמטים אבל נכון הוא שהלווה יחזיר את החוב  למלווה מרצונו. המלווה מצידו, צריך לסרב ולומר: 'משמט אני' ולאחר מכן ראוי שהלווה יאמר למלווה שבכל זאת ברצונו לתת את הכסף למלווה. אם כן, אין מגמת שנת השמיטה, שהחובות יישמטו אלא בשנה זו משתנה מערכת היחסים, שבין הלווה למלווה וכפי שניסח הרש"ר הירש: "המלוה חייב אמנם לומר 'משמט אני': עליו להעמיד בפניו את האפשרות ליהנות מזכות השמיטה. אולם אם הלווה עומד על דעתו ורצונו לסלק את החוב, הרי המלוה רשאי לקבל את חובו מידיו. אין זו מגמת התורה לפטור לווה בעל רכוש מן החובה המוסרית של פריעת חובו, והמלוה רשאי לצפות מלווה בעל רכוש שלא ינצל את הזכות שניתנה לו על ידי השמיטה".

בכל השנים המלווה רשאי לשעבד את נכסי הלווה במידה ואינו פורע את חובו. בשנת השמיטה המלווה נתבע להפסיק להטריד את הלווה. ההחלטה על פירעון החוב מסורה ללווה זו חירותו. מצד שני, קיימת ציפייה שהלווה לא יינצל את ההזדמנות כדי שלא לפרוע את חובותיו למלווה. התורה שבכתב מציבה את שורת הדין, שעל פיה החוב נמחק ובטל, ואילו חכמים מאזנים את התמונה, ומדגישים את חובתו המוסרית של הלווה לפרוע את חובותיו. כאמור, מטרת המצווה היא ליצור מערכת יחסים אחרת בין מלווה ללווה וכך גם ניתן לדייק מלשון הכתובים: "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ" שפירושו, אל לו למלווה ללחוץ את הלווה לפרוע את חובותיו אבל מצופה שהלווה ישיב את חובותיו מיוזמתו.

(ראה תשפ"ב)