המדינה סוערת, מן הסתם. פוליטיקאים עסוקים בחיבורים ובחלוקת תיקים, והקואליציה הבאה עוד מנסה להתגבש. אבל הרחק ממסדרונות הכנסת, ביהודה ושומרון, המציאות אינה ממתינה לתוצאות הבחירות.
בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה שהולכת ומתרחבת בזירה הציבורית ובתקשורת; ״פוסט־אמת״. אם בעבר היה מוסכם שבשיח הציבורי חובה לתווך לציבור את העובדות כהווייתן, שזו התשתית
"קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית
ב-2013 התקיים הטקס להחלפת הרבנים הראשיים של יהדות אנגליה. הרב יונתן זקס פינה את מקומו לרב אפרים מירויס, שירש אותו ומשמש עד היום בכהונה. כשצפיתי
פרשת וירא מציבה את אברהם אבינו בתוך סדרה של מצבים שבהם נדמה שהערכים הבסיסיים ביותר שלו מתנגשים זה בזה. הוא האיש שאומר לאורחיו: "יִקַּח נָא
בשבוע שעבר כתבתי כאן על עירוב חצרות, והסברתי שברוב מחנות צה"ל אין בכך צורך, משום שכלל החיילים נחשבים כסמוכים על שולחן אחד. אמנם, ישנה מציאות
התורה שבכתב, וזו שבעל-פה, ובעקבותיהם הפרשנים, פוסקי ההלכה והוגי הדעות, נתנו לנו לדורות עולם לא רק מערכת של מצוות עשה ולא תעשה, והנחיות כיצד לחיות
אנחנו נמצאים כמה ימים אחרי יום הבוחר. הבחירות קובעות מי יקבל את הסמכות להנהיג, אך אינן מסיימות את המחלוקת ואינן פוטרות אותנו, בין היתר, ממבחן
אברהם אבינו היה דגם, אות ומופת למאמין הגדול. אדם שנטש את אלילי בית אביו (ולפי המדרש גם נתץ אותם), דבק בקב"ה, יסד את האמונה המונותאיסטית,
שיאה של פרשת וירא מציב אותנו מול אחד האירועים המכוננים ביותר בתולדות עמנו: ניסיון עקדת יצחק. אברהם אבינו מקבל את הציווי הקשה ביותר שניתן להעלות
