כל המאמרים במדור וירא

כבר תקופה ממושכת שביום חמישי, בסביבות השעה ארבע אחה"צ, מגיעות תמונות צובטות לב: הבן במדים, מחזיק פעוטה חייכנית. אני מברכת על כך שהקטנה נהנית מהרגע

 עכשיו, כשנסתלקה מעל ראשינו עננת החטופים שהעיבה על חיינו, עכשיו כשהמועקה הכבדה שלפתה את ליבנו ולא נתנה לנו מנוח הניחה לנו, עכשיו כשהסוגיה שרק העמיקה

"אסור למוכר או לקונה להונות את חבירו שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו…" (הלכות מכירה יב, א) – בהלכה זו

לפני כמה ימים נחשפתי לפוסט של אחת מהשדכניות המוכרות במגזר. כמובן שהפוסט מאשים אותנו הרווקות שאנחנו פמיניסטיות לא נגישות, שלא נותנות לאף אחד להתחיל איתנו,

בתחילת פרשת וירא נעלם שמו של אברהם, והתורה מכנה אותו בכינויים שונים: "אליו" , "והוא", "עליו", "עבדכם". שמו של אברהם "נעלם" דווקא לאחר תיאור ברית

לאחר תקופה ארוכה שבית ה' שוכן בשילה, אנחנו רואים בפרק ז' בשמואל א', מייד לאחר חזרתו של ארון ה' משבי הפלישתים, כי המשכן עובר לגבעה

אני לא מבינה אותו. באמת שלא מבינה. מה יש לגבר בן 99 לחפש בחוץ, בשמש הזאת – ועוד אחרי שרק לפני שלושה ימים עבר ניתוח?

בספרו "איזו מדינה", מביא יורם טהרלב ציטוט מעיתון "הצבי" משנת 1887: "אִישׁ לֹא יָדַע לְנָכוֹן מַה כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת, וְעַל מָה וְלָמָּה מְאַסְּפִים אוֹתָם. הַשַּׁמָּשִׁים

פרומפט ד"ר חזות גבריאל ביקש ממני לנתח את מאמרו, "תסביך הגבירה", מ'וירא' אשתקד, לזהות את התובנות, לכתוב מה השאלה שהתשובה עליה היא התובנה המסוימת, להציג

שני בתים וארבע דמויות מציבה בפנינו התורה, כדי להמחיש ולהנגיד שתי קצוות של ערכים, מידות וגישה לחיים. אברהם ושרה מצד אחד. לוט ואשתו מהצד השני.