מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)עכשיו, כשנסתלקה מעל ראשינו עננת החטופים שהעיבה על חיינו, עכשיו כשהמועקה הכבדה שלפתה את ליבנו ולא נתנה לנו מנוח הניחה לנו, עכשיו כשהסוגיה שרק העמיקה את הקרע בחברה הישראלית ירדה מסדר היום – אולי נוכל סוף-סוף להרים את ראשנו לשאת את מבטנו אל האופק, שצבעיו עדיין רחוקים מלהתבהר, ולהתחיל לדון בסוגיות הכבדות הרובצות לפתחה של החברה הישראלית, של מדינת ישראל, ומאיימות על עתידה.
המונח המתגלגל על לשוננו חדשות לבקרים כדי לבטא את מהות חיינו כאן הוא "ציונות". השימוש במונח הזה הפך להיות כל כך שחוק, עד שדומה ששכחנו את משמעותו המקורית. הציונות נולדה בגלות שבה היה שרוי העם היהודי במשך קרוב לאלפיים שנה, והיא ביטאה את החתירה לשוב לציון ולכונן מחדש את המדינה היהודית. הציונות סיימה לכאורה את תפקידה עם הקמתה של מדינת ישראל, ואמורה הייתה להיכנס לספר תולדות ישראל.
היא סיימה את תפקידה ההיסטורי, מטרתה הושגה. עם ישראל שב לנחלתו וכונן בה מדינה. הדורות שנולדו וצמחו במדינת ישראל אינם ציונים. הם ישראלים. יש אנגלים, יש שוויצרים ויש ישראלים. העובדה שהדורות הללו נאחזים במונח "ציונות" ומסרבים להתנתק ממנו, היא פלאית במידה רבה. הדור שנולד בישראל במאה ה-21 יכול להתברך בלבבו ולומר: אנחנו נולדנו כאן, הורינו נולדו כאן, סבינו נולדו כאן, ואף סבינו רבה.
והנה מסתבר שהציונות לא הלכה לאף מקום. כל תופעה יפה בחברה הישראלית זוכה להתהדר בתואר "ציונות". הייטק – זו ציונות, חקלאות – זו ציונות, פרס נובל – זו ציונות. גם התנועות האידיאולוגיות והפוליטיות נשפטות על פי ציוניותן. דומה שההסבר לכך נעוץ בעובדה שתחושת "הגענו אל המנוחה והנחלה" נעדרת מן הלב הישראלי, וככל שהמלחמות תוכפות, ככל שהאיומים גוברים, ככל שמספר המדינות העומדות עלינו לכלותנו עולה, כן מתחזק השימוש במונח "ציונות" כמושג המבטא את הנחישות לשמור על המדינה היהודית היחידה בעולם, ואף לשלם מחיר על כך, כי יש לה משמעות עמוקה עבורנו. זוהי המשמעות ה"ציונית". הציונות הם הפיגומים המחזיקים ותומכים את הבית היהודי עד שיידע לעמוד בכוחותיו הוא. הבית עדיין זקוק להם. בלעדיהם הוא יקרוס. הציונות יצוקה לכאורה בסלע קיומנו.
אבל לא לעולם חוסן. דומה שאסון שמחת תורה תשפ"ד ומלחמת 'חרבות ברזל' ערערו את יציבותו של המונח הזה. אי אפשר שלא להבחין בכך. הציונות במשבר.
המדינה הייתה התשובה, שכמעט לא היו עליה עוררין, לגלות מייסרת, מנוונת ומנוולת, בת 1,800 שנה, שנסתיימה באסון הנורא ביותר של העם היהודי בכל הזמנים – השואה. הדורות שסברו שהציונות היא הפתרון לחוליי העם היהודי, בחרו גם בהתכנסות תחת הדגל היהודי ולא בהתבוללות, שהיא פתרון אפשרי אחר, וזאת כי הם נתקלו בקיר גבוה של אנטישמיות.
דור שלישי, רביעי וחמישי, שגדלו בארץ הזו, שלא ידעו מעולם טעמה של גלות, השאירו אותה הרחק-הרחק מאחוריהם. הם חיים כאן ועכשיו, ומצוקותיהם הן אחרות. והם שואלים את עצמם: הלנצח תאכל חרב? הלנצח ננצח? חלקים נרחבים מהם נושאים איתם ערכים מבתי מדרש אחרים, ציוניותם אינה משקפת בהכרח הזדהות עם גורלו של העם היהודי, או עם ייעודו, והיהדות איננה בהכרח החומר שממנו עשויה ציוניותם. הדורות הללו שוקלים במאזניים חפות מכל מחויבות היסטורית או לאומית, שיקולי עלות-תועלת נטו, בהם נשקל המחיר הכבד שהם צופים לקיומנו כאן, מחיר שהולך ומתגשם לנגד עינינו, אל מול הסיכוי לחיים בעלי ערך. הם שוקלים את הסיכוי לחיים בעלי ערך כאן, לעומת חיים בעלי ערך בארצות המערב.
יכולתנו להשפיע על פרק הזמן שבו תמשיך לאכול החרב, ועל השינוי באופיים או בנכונותם של אויבינו לקבל אותנו במרחב הזה שבו אנו שוכנים, היא מוגבלת למדי, והשאלה האם אפוא נוכל למלא מחדש את מצברי המונח "ציונות" במשמעות עמוקה? האם נוכל להציע לדור הצעיר ייעוד ותוכן, שיהיה בכוחם להתמודד עם עתיד שאינו מבטיח לנו גן של שושנים בטווח הנראה לעין? הימים הקשים הללו מטלטלים את הדור הצעיר, ויש מהם שאינם טורחים עוד להסתיר את ספקותיהם. כדאי שנקשיב היטב לרחשי ליבם ולא נטמון ראשינו בחול, לבל נמצא עצמנו בפני שוקת ציונית שבורה.
יש בקרב הציונות הדתית, מאז מלחמת ששת הימים, כאלה הסבורים כי הדרך למילוי סוללת הציונות היא חתירה לגאולת הארץ. אני סבור שאין בכוחה של זו לענות ללבטי הדור, וכי גם דרך זו צריכה להישקל היטב במונחים של עלות-תועלת.
