ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)כבר תקופה ממושכת שביום חמישי, בסביבות השעה ארבע אחה"צ, מגיעות תמונות צובטות לב: הבן במדים, מחזיק פעוטה חייכנית. אני מברכת על כך שהקטנה נהנית מהרגע ואינה יודעת מה שכולנו יודעים: שבעוד כמה דקות ייצא אביה לעזה, בפעם הלא-יודעת-כמה, במסגרת סבב מילואים שלא נגמר (כן, גם אחרי הצהרת השלום).
עכשיו מתחיל שבוע של דפיקות לב, ארוך ומתוח. כל יום ושעה ממנו מורגשים. הנה עבר יום ולא שמענו דבר. מה שמדהים הוא שבימים של מלחמה, חוסר תקשורת מהווה סימן טוב ואפילו מעודד. ועוד יום זוחל. ועוד שעה. ושבת. וכולנו מתפקדים ועושים וצוחקים ומשיגים, אבל הדאגה לא פוסקת. היא רוחשת, קבועה ונוכחת, פסקול של חרדה בת חודשים ארוכים ועשרות ומאות ימים. ציפייה דרוכה לרגע שיתקשר ויאמר שהכל בסדר ושישלח כבר הודעה (לא משנה מתי בלילה), בווטסאפ, בה יהיה כתוב 'חזרנו לארץ'.
והתפילות… אוף, התפילות. בימים שבהם הבן בסכנה ליבי מתפוצץ: מדוע הקהל לא זועק? על שום מה נאמרת התפילה לשלום החיילים מהר או בשקט? חכו רגע… תתכוונו… מה בוער? כיצד זה שלא מתעכבים על כל מילה בתפילה/בברכה על שליחי הציבור – הרי הבנים הם שליחי הציבור שלנו!
אני מוצאת שהמשורר יהודה עמיחי ביטא את שאני מרגישה: "תפילה בציבור: האם לבקש 'תן לנו שלום'/ ביללות ובצעקות שבר או לבקש בשקט רגוע. אבל אם נבקש בשקט, הא-ל יחשוב/שאנחנו לא צריכים שלום ושקט" (מתוך: 'פתוח, סגור פתוח', עמ' 10)
חיילינו נעים מקודש לקודש. מקדושת חיי היומיום, השגרה, החיים, לקדושת הלחימה וההגנה עליהם. מקדושת הפרט לקדושת הציבור, מלימוד התורה לחיים של תורה. ילדינו הם הבשמים והאור, היין והברכה. ברוך המבדיל בין קודש לקודש. והלוואי שקדושת השגרה והחיים תהיה המרכזית והגדולה בחיינו.
לשיר ולתפילה יש כוח מרפא. לאחרונה קיבלתי סרטון שבו אלון אהל ועידן אלכסנדר, שניהם חטופים שחזרו משבי חמאס, מנגנים יחד את השיר של מאיר אריאל, שהלחין דיויד ברוזה: "באנו לכאן מתחת לשמיים". זהו שיר של אהבה ושל החלטה להישאר כאן ויחד, למרות פער וצער וכאב.
את פסקול הדאגה, את מלל היומיום ולהג החדשות אני מחליפה בתפילה ובשירה, קול עדין אך גם עוצמתי של געגוע, תקווה וחיבור. ו"ערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות".
לתגובות: naomieini1@gmail.com
