כל המאמרים במדור שמות

בפרשת משפטים מובא דינו של המכה את רעהו "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרף, ולא ימות ונפל למשכב…רק שבתו יתן ורפא

את הסיטואציה הבאה שמתארת התורה בפרשת "משפטים", "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף", חותמת התורה, לאחר הטלת האחריות והעונש על המכה, במילים: "וְרַפֹּא יְרַפֵּא".

שאלת האחריות ניצבת במוקדם של דיני הנזיקין. כך בתורה, וכך במשפט בן ימינו. כאשר אדם מזיק בגופו, והנזק הוא ישיר, כגון אדם החובט בפניו של

בסוף הפרשה מתוארת "ברית האגנות", שהיא המשך ישיר למעמד הר סיני. משה מנצח על המלאכה ובונה מזבח ו-12 מצבות. בברית זו העם התחייב לקיים את

אין דובר של הצבא או של הממשלה שלא חזר על המנטרה בהקשר למלחמה הנוכחית: "ייקח זמן רב". ובכל זאת, אנחנו בחוסר סבלנות תמידי. בכל מהדורת

"וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" – היחס לנבחרי ציבור חייב לעבור שינוי לשני הכיוונים. כיוון האחד הוא הפסקת הפקרתם למתקפות שאסור שתתקיימנה. עומדת להם הגנה כפולה:

"וְכָל הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה, וִיהַלְּלוּ וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת… בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת" (מתוך התפילה). "הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה". רק אנחנו,

מרדכי (מוטי) מרמורשטיין כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל מיום שיצאו לוחמינו להשיב נקם לצרינו ולנקום את דמם השפוך של קהילות הקודש ולוחמי צבא הגנה לישראל

שני נושאים המופיעים בסוף פרשתנו לא קשורים לכאורה למשפטים שלפניהם, לא לציוויי המשכן שאחריהם ולא זה לזה. האחד: הבטחה שאם עם ישראל ישמע בקול ה'

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (שמות כג, כ). רש"י מפרש כי שליחת המלאך מלמדת שישראל עתידים לחטוא, ולכן