
פרשת זכור וקריאת המגילה – איזו מהן קודמת?
שאלה: חייל משרת במוצב מרוחק, שאין בו מניין לא בימות החול ולא בשבת. באפשרותו לנצל את ימי החופשה שלו כך שישתחרר לשבת זכור, אלא שאז

שאלה: חייל משרת במוצב מרוחק, שאין בו מניין לא בימות החול ולא בשבת. באפשרותו לנצל את ימי החופשה שלו כך שישתחרר לשבת זכור, אלא שאז

הכתוב אומר (שמות כ"ז, כ'): "ואתה תצווה את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית זך כתית למאור". די היה לומר למשה "צווה את בני ישראל".

"לא שאני צריך להם אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם. למה? כדי להעלות אתכם בפני כל האומות שיהיו אומרים ישראל מאירים למי שמאיר לכל. משל

פרשת תצווה נפתחת בציווי שאיננו דרמטי לכאורה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה… וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ… לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". אין כאן מעמד הר סיני ואין קריעת ים.

זיכרון איננו רק אוסף של נתונים המאוחסנים על דיסק, כרטיס זיכרון, או באזור מסוים במוח. זיכרון איננו רק פעולה פאסיבית של 'לא לשכוח', או משהו

פרשת תצווה ידועה בכך שמשה רבנו אינו מוזכר בה. אין זה עניין סגנוני או מקרי: משה לא רק שאינו נזכר בה בשמו, אלא הוא אינו

הוא עומד בבית הכנסת. צעיף צמר דק כרוך סביב צוואר שכבר ראה מדבר. הוא מהדק את האצבעות סביב מגילת הקלף, כאילו היא מקל נדודים. הוא

"לכבוד ולתפארת" – היחס לבגדים הוא אחד הנושאים המרתקים ביותר הקיימים בעולמו של האדם. מחד גיסא, השורש המשותף למילה "בגדים" והמילה "בוגדים" אפשר שאין לו

אף שהוא מצרך יסוד בכל ארצות המערב ואף מעבר לו, הלחם הוא מצרך מתעתע בכל הנוגע לכשרות בחו"ל. מתעתע – כי אנשים נוטים להקל בו

לפני שבוע שיתפתי במקרה שבו אם שמעה מהבת שלה שקראו לה “כושית”, והדבר פגע מאוד גם באם וגם בבת. השאלה שעלתה הייתה מעשית ורגשית כאחד: