"ויאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ד' אֱלקיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי
הבחירות בפתח, ופתאום רצף של ניחושים אקראיים, רובם לא מבוססים מדעית, הופכים למרכז מהדורות החדשות, מבול של סקרים אינטרנטיים מציף אותנו בנתונים ובמספרים, ולכולם, רק
אחרי הנסים הגדולים במצרים והנסים העצומים על ים סוף, אחרי השירה המרוממת, והאמונה בה' ובמשה עבדו, מתחילה שגרת הנדודים המתישה, ואיתה – תלונות. אחרי שלושה
ביום השביעי לצאת ישראל ממצרים מוצא עם ישראל את עצמו בסכנת קיום לאומית. הים לפניהם ההרים מימינם ומשמאלם והמצרים מאחוריהם. המצב חייב החלטה קולקטיבית מוסכמת.
לא קל להנהיג אומה. כשהכל מצליח – מצטרפים כולם לחגיגה הגדולה. כשהדברים מסתבכים – משכתבים את ההצטרפות הזו, והמנהיג הופך להיות הבעיה, לא הפתרון. את
עם של עבדים יצא ממצרים, ואחרי שהם רואים מול עיניהם את המפלה הניסית של אויביהם, הם אומרים שירה, המונהגת על-ידי משה רבינו – "אז ישיר
שני קרבות מוזכרים בפרשתנו: הראשון עם המצרים על שפת ים סוף שהתנהל בדרך ניסית, ובו נאמר לישראל: "ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד, יד).
החיים שלנו הם מסע. יש בו רגעי שיא; עלילות חיינו מגיעות לפסגות; מטלטלות אותנו. אנחנו חווים את המציאות בעומקה. ויש גם רגעים של שפל. תחושה
הקורא הפשוט של פסוק זה (שמות טו, יז) עשוי להגיע למסקנה שהמקדש איננו אלא יציר כפיו של הבורא, ולא בנין הבנוי בידי אדם. בשל כך,
האדם המאמין חי בין השתדלותו לקדם ולהשיג את צרכיו בפעילות אנושית לבין מסירת בטחונו לישועת ה'. יש להבחין בשני סוגי בטחון: האחד, הביטחון הפשוט, שהאדם
