הכמיהה לבנין בית המקדש עוברת כחוט השני בסדר התפילה, בברכת המזון, בפיוטים ובזמירות, בקינות ובסליחות. "ובנה ירושלים עיר הקודש", "והשב את העבודה לדביר קדשך", "יִבָּנֶה
בדרך הילוכי ברחובות השבוע באוראדיה שברומניה, עצמתי לרגע את עיני. בדמיוני ראיתי ילד קטנטן, יידל קליין מגרוסוורדיין (שמה היהודי של העיר טרם מלחה"ע השנייה), העושה
הכניסה והיציאה, "כי תצא" ו"כי תבא", צמד-חמד הם, כשני תאומים סיאמיים, ההולכים תמיד בצוותא ולא ייפרדו לעולם. מסכת הברכות שבראש הפרשה, מפגישה אותנו פעם נוספת
בקיץ תשמ"ט הודיע הרב ליכטנשטיין לתלמידיו בישיבת "הר עציון" כי הוא יוצא ל"שבתון". הרבה גבות הורמו: הייתכן שראש הישיבה, ש"לא פסק פומיה מגרסיה" בלילות ובימים,
בהבדל שבמינוח, בין ה"רב" האשכנזי לבין ה"חכם" הספרדי טמונה תובנה עמוקה באשר לגישות השונות בעולמה של הלכה. כמו תמיד ההכללות חוטאות לאמת, המורכבת והמגוונת. אך
לפני כחודש ימים, עמדו בני קהילת "שלם" הירושלמית בתפילה, כמעשיהם מדי שבת בשבתו. כדרכו בקודש, הקדים יונתן אדלר לבוא לתפילה, עמד לצד אביו, והתפלל בכוונה
לפני כמה עשרות שנים, עמד בחור צעיר מסיגעט שבהונגריה, אוד מוצל מגיא ההריגה לפני הקב"ה ותבע אותו בקול מר. היה זה לאחר שהותיר במשרפות שמאחור
נחמה ליבוביץ', "מורת המורים", לא הותירה אחריה צאצאים. אך אלפי תלמידיה, הם ותלמידי תלמידיהם, ממשיכים בדרכה ומנחילים את מורשתה המיוחדת לדורות הבאים. אחד המיוחדים שבהם,
לפני כשמונה שנים עמדתי, עם פרקליטות ארגוני הנשים, באולם בית המשפט העליון בניסיון לבטל את עִסקת הטיעון שעשתה המדינה עם נשיא מדינת ישראל. כשלנו במשימה.
אמרו פעם על אחד הידוענים כי הוא זקוק בדחיפות לאורתופד. "יש לו בעיה מוטורית קשה". "מה הבעיה?". "הוא לא מסוגל לשלוח את היד לכיס ולהוציא
