משה רבנו ורעייתו

בזכות בנות צלפחד ומאבקן העיקש, הייתה פרשת פינחס לפרשה אהודה על התובעים צדק ושוויון מגדרי.
לצד הישג זה מסתתרת גם מציאות שונה לחלוטין. בים הפרטים שבמקרא, נחבאים לעתים פסוקים שבדרך כלל הדעת אינה ניתנת אליהם. כזהו למשל, פסוק אחד שכלול ברשימה הארוכה של משפחות נוחלי הארץ. לאחר תיאור משפחות השבטים השונים, על פני כ-45 פסוקים, בא תיאור נוסף של "פקודי הלוי". במסגרתו, חורג לפתע הכתוב ממנהגו, ומזכיר לא רק את ה"אבות", ראשי המשפחות, אלא גם את הנשים שעמם: "אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי: מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי, מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי… וּקְהָת הוֹלִד אֶת עַמְרָם. וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם, וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם" (במדבר כו, נח-נט).
כבמקומות אחרים במקרא, גם כאן הנשים אינן נושאות, לכאורה, את עצמן, אלא רק טפלות לגברים: "אשת עמרם", "ותלד לעמרם", "בת לוי". "האמא של משה, אהרן ומרים". 'בתו של', 'אשתו של', 'אחותו של'.
אמה של יוכבד, "אשר ילדה אותה", אפילו אינה נזכרת בשמה ונותרת באלמוניותה, כרוב הנשים הנזכרות הן במקרא הן בספרות חז"ל. סגנון זה חלחל גם למגזרים שונים בני ימינו, השולחים הזמנה לשמחה בשם "פלוני ורעייתו", או מעלימים לא רק את דמות הנשים אלא אפילו את שמן מדפי העיתונים (לשיטתם ראוי היה הפסוק להתנסח אחרת: "עמרם ורעייתו ילדו את…").
כדרכם, האדירו חכמים בדבריהם את דמותה של יוכבד, עד שאמרו עליה שנקרא שמה יוכבד לפי "שהיו פניה דומים לזיו הכבוד", ונעשה לה מעשה נס שילדה בגיל 130, לאחר שחזרו ו"נולדו בה סימני נערות, נתעדן הבשר, נתפשטו הקמטים וחזר יופייה למקומו". מכל מקום, דמותה של יוכבד נותרה עלומה למדי, ופרט לאזכורים בודדים, הריהי, כשאר נשות המקרא, דמות "נוכחת-נפקדת".
עד כדי כך נעלם-נאלם קולן של נשות המקרא, שלעתים קרובות, למרות תפקידן המרכזי בסיפור המאורעות הן נדחקות לשולי שוליו. כך, אצל יוכבד ומרים, שחז"ל זיהו אותן עם "שפרה ופועה", נשים אמיצות ומלאות תושייה, שסיכנו נפשן על מנת להציל את העם היהודי מגזרת השמדה; כך אצל ציפורה שמלה את ערלת בני משה והצילה אותם מכיליון; וכך אצל אשת מנוח (שהרב ברויאר המנוח היה מכנה את אישהּ, על דרך האירוניה: "בעלה של אשת מנוח"…), שתופסת מקום מרכזי בסיפור לידת שמשון, אך שמה נותר עלום, משל הייתה בת בלי שם.
מאבקן של הנשים בימינו להיבחן בבחינות שמקיימת הרבנות הראשית היא שלב נוסף באחת המהפכות הגדולות בהיסטוריה היהודית. מהפכה עצומה שמתחוללת לנגד עינינו, גם אם נוטים לתארה כתהליך אבולוציוני ולא רבולוציוני.
בתוך זמן קצר ביותר, כעשור שָנים או שְניים, חלה מהפכה רבתי בעולמה של יהדות ומקום האישה בחייה הרוחניים. נשים לומדות ומלמדות תורה ופעילות בבית הכנסת ובקהילה. עשרות מדרשות תורניות לנשים צצות כפטריות אחר הגשם, טוענות רבניות (או בשמן, ה"מכובס", טוענות בית דין) ו"יועצות הלכה" היו זה כבר לחזון נפרץ, ואליהן מצטרפות באחרונה "משגיחות כשרות" (או מפקחות כשרות); מאמרים תורניים ברמה גבוהה – בהלכה, אגדה ומחשבה – נכתבים על ידי נשים, ועוד היד נטויה. קשה להעריך עד היכן תגיע מהפכה זו, שאנו מצויים בעיצומה.
(פנחס תשפ)