פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מעמד הר סיני וקבלת התורה ניצבים במוקדו הרוחני-דתי של חג השבועות. סמיכות החג לתחילת ספר במדבר, שמאופיין בחלוקה ל"שבטים" שונים, מזמינים אותנו לעיון מחודש במתח שבין סיני וירושלים, בין הכלה והדרה, בין שבטיות ועמִיות, בין תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.
פרשת במדבר מייצגת ללא ספק את אחד הסממנים השבטיים המובהקים ביותר בעולמה של תורת ישראל. אטומיזציה של חברה, מפורדת ומפוצלת, ל"שבטים" שלכל אחד מהם דגל משלו, סמל משלו, ו"מחנה" שגבולותיו מוגדרים היטב.
לצד פירוט מדוקדק של מניין בני כל שבט ושבט, מדגיש הכתוב את הצורך בהבדלה שבטית זו לכתחילה ולא רק בדיעבד: "איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל" (ב, ב). התורה מלמדת אותנו שאחדות אינה אחידות. כל "שבט" צריך לשמור על "דגלו", מורשתו ומאפייניו הייחודיים. ועל דרך הדרוש הוסיפו ואמרו: "חושך שבטו – שונא בנו". אדם המסתיר מילדיו את "שבטם", את מורשתם וייחודם, "שונא בנו", אינו עושה עמם חסד, אלא עוול.
גם המציאות הישראלית מוכיחה שהניסיון, תמים או מיתמם, לשפוך את כל העולים לסיר גדול אחד, ל"כור היתוך", נדון לכישלון. מדורת השבט הישראלית נותרה מורכבת מי"ב שבטים, ואולי אף יותר.
לעתים מקבלת השבטיות הדגשה חיצונית או סמלית גרידא כבפרשתנו המדגישה את חשיבות השמירה על סדרי המחנה הצבאי. אך בכמה מתחומי החיים, קיבלה שבטיות זו פן נורמטיבי מובהק והייתה לראש פינה במערכת חוקים והלכות שתכליתם הדרת ה'אחר' ומניעתו מבוא בגבולנו, מניעת ערבוב בין קבוצות שבטיות או מעבר של אדם מן הקבוצה שהוא נמנה עמה לקבוצה אחרת. כך, למשל, אחד הדגשים השבטיים הבולטים בעולמו של מקרא משתקף בעמדתו בשאלת חלוקת הארץ לנחלות.
אכן, לצד הדגשת השבטיות, יש מקומות שבהם אין ראוי ליתן לה דריסת רגל. אחד הבולטים שבהם הוא לימוד התורה. עיון בפרשת מעמד הר סיני מלמד שיש בו ביטוי בולט ל"מגמה אנטי שבטית". מעמד הר סיני מסמל את האחדות והערבות ההדדית שבין כל חלקי העם. תורה ש"כל ישראל יש להם חלק" בה.
כפי שנאמר: "וַיִחַן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב), "וַיִחַן" – לשון יחיד (ולא: "ויחנו"), מלמד שכל ישראל ניצבו לרגלי הר סיני באותה שעה "כאיש אחד בלב אחד".
הפרשה פותחת ב"עם" כולו, וביעד שמוצב לכל הנמנים עמו: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". "אתם" – העם כולו. לא רק אנשים מיוחסים, אלא "כולכם". שאיפתה של תורת ישראל אינה מתמצה בצורך להקים "מחלקת קדושה", אלא "ממלכה" שלמה שכולה היא "ממלכת כוהנים וגוי – העם כולו – קדוש". לכן גם בהמשך מדגישה תורה: "ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה".
עקרון יסוד זה עולה גם מפסוק ידוע אחר: "תורה צִיווה לנו משה, מורשה קהִלת יעקב" (דברים לג, ד). לדעת חכמי התלמוד, פסוק זה ראוי ללמדו לתינוקות מיד כשהם מתחילים לדבר, משום שיש בו כדי להדגיש את שני יסודותיה המרכזיים של תורת ישראל.
היסוד הראשון מדגיש את היות תורת ישראל "מורשה". לא רק "ירושה", תכנים ומסרים העוברים באופן אוטומטי, מכוח הדין, מדור לדור, אלא "מורשה", מסכת ערכים שכל דור צריך להוסיף לה נופך משלו, ולצקת בה תכנים מיוחדים למקומו ולזמנו.
היסוד השני הוא היות "מורשה" זו שייכת ל"קהִלת יעקב" כולה ומחייבת אותה, ולא רק לנושאי דגלה, הרבנים וחכמי התורה.
עיון בפרשת מתן תורה מלמד שכבר ביום המחרת, כתב משה את התורה, לימד אותה את בני ישראל, והקים שתים עשרה מצבות כנגד "שנים עשר שבטי ישראל" (שמות כד, ד). אם אכן הייתה אחדות כה מופלאה במעמד הר סיני, מדוע לא הסתפק משה לאחריו בהקמת מצבה אחת, אחידה?
דומה שעולה מכאן רעיון חשוב שהיה ליסוד מוסד בעולמה של יהדות: אחדות אין פירושה אחידות. להפך. הפלורליזם, המחלוקת וריבוי הדעות הם ממאפייניה המרכזיים של תורת ישראל. ואכן, בעל "ערוך השולחן", רבי יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, מגדולי חכמי ההלכה במאה העשרים, הִמְשִיל את התורה לתזמורת סימפונית: כאשר כל נגניה מנגנים בכלי אחד, המנגינה משעממת, מונוטונית וחסרת תוכן. דווקא ריבוי הכלים וגיוונם, יוצר את התוכן העשיר המרהיב.
ללמדנו: כשם שאין פגם בקיומם של "שבטים" שונים, בעלי מסורת שונה ומנהגים שונים, כך אין כל רע בקיומן של דעות שונות, ובלבד שתישמענה מתוך סובלנות וכבוד הדדי.
לאור זאת, אפשר שאין זה מקרי שליל חג השבועות מכונה במסורת ישראל בשם "תיקון", תיקון ליל שבועות.
מעבר למסרים הקבליים שנתלו ב"תיקון" זה, יש בו גם תיקון חברתי חשוב ביותר.
בלילה זה עוסקים הכל, ממש כבשעת מתן תורה, בלימוד תורה משותף. יש בחוויה רוחנית זו בסיס ליצירת עולם מתוקן יותר. עולם שבו חיים גם בעלי המחלוקת בשלום וברעות, ולומדים להתייחס גם ל"אחר" מתוך סובלנות וכבוד הדדי.
(נשא תשעט)
