כל המאמרים במדור בשערי המשפט העברי

אחת הסוגיות החשובות על סדר היום החברתי בעולם בכלל, ובישראל בפרט, היא ההתייחסות לאנשים עם מוגבלות. בעניין זה עברה מדינת ישראל דרך ארוכה. למן המעבר

מעטות הן הפרשות בתורה, שהוכתרו בכותרת של זמן, ובכולן יש לציון המועד משמעות ותוכן. כך בפרשת "בראשית", כך בפרשת "שמיני", וכך בפרשתנו, "אחרי מות". "אחרי

פרשת המצורע שבתורה מעוררת קשיים גדולים. הן מצד הבנת פרטיה המרובים, שהפכו את "מסכת נגעים" לאחת הסוגיות הקשות בעולמה של הלכה; הן מצד הבנת מהותה

"הא לחמא עניא" אינו היסטוריה. הוא תוכנית ריאליטי. כאן ועכשיו. קטע קדום זה (שידוע לנו למן תקופת הגאונים), אחד המוכרים ביותר במסורת היהודית, פותח את

פרשת תזריע, ואחותה פרשת מצורע, עוסקות ב"גרעין הקשה" של דיני הנגעים. צרעת, שאת, ספחת, מכוה פורחת, בהרת, צרבת, שחין, נגע, נתק. מיד בסמוך לתיאור ההוד

בין שלל המצוות שמצויות בפרשיות אחרי מות וקדושים, מצויים שני פסוקים שהרבה גופי תורה תלויים בהם: "את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם, אני

פרשת נגעים, על הנגע והבהרת, השאת והספחת, הקרחת והגבחת שבה, היא מן המקראות הקשים בתורה. בעוד שפרשיות ומצוות רבות חשיבות אחרות (דוגמת איסורי המלאכה בשבת)

פרשיותיו הראשונות של ספר ויקרא רצופות הוראות פתיחה באש. כך, בראש פרשת צו: "ואש המזבח תוקד בו… אשר תאכל האש את העולה… והאש על המזבח

סיפור ההגדה פותח בהכרזה "עבדים היינו… ויוציאנו ה' אלוקינו משם". הניסיון לחוות מחדש את טעמה של העבדות ואת היציאה ממנה, מהווים אתגר לא פשוט לאדם

שמונת נסיכי האדם, תלמידי ישיבת "מרכז הרב", שעלו השבוע בסערה השמיימה, הציפו פעם נוספת את שאלת היסוד שמלווה את ההיסטוריה היהודית משחר קיומה: על מה