גלאט כושר וגלאט יושר

"נכון אתם אנשים כשרים אך לא לזאת הייתה כוונתי", אמר רבי נחמן מברסלב. אמרה רבת משמעות זו, הפכה לימים לשיר נפוץ ואף צוטטה על ידי השופט סולברג באחד מפסקי הדין שניתנו בבית המשפט העליון.
סוגית הכשרות מעסיקה את מדינת ישראל מעת ייסודה. לא רבים יודעים, אך אחד החוקים הראשונים שנחקקו בישראל על ידי מועצת המדינה הזמנית, מיד לאחר הקמת המדינה ועוד בטרם כינון הכנסת הראשונה, היה "פקודת מאכל כשר לחיילים".
תכלית פקודה זו פורטה בסעיפה הראשון: "לכל החיילים היהודים בצבא ההגנה לישראל יש להבטיח מאכל כשר".
לימים, ביוזמתו של הרב שלמה גורן ותוך שיתוף פעולה עם ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, דוד בן גוריון, שוכללה ההוראה. המאכל הכשר לא רק "הובטח", ולא ניתן רק ל"חיילים יהודים" החפצים בו, אלא היה לנורמה מחייבת בכל מחנות צה"ל. בדומה לשמירת השבת, הייתה נורמה זו אבן פינה בפעולתו של צה"ל, וכך יכלו שומרי מצוות ושאינם לשרת בצוותא, ללא צורך ביצירת 'גטאות' לחיילים דתיים בלבד, כפי שהיה קודם לכן.
גם המערכת האזרחית ידעה מאבקים רבים בנושאי הכשרות, ולא מעט סוגיות נתגלגלו גם לפתחיהם של בתי המשפט, בארץ ובעולם.
ברבות הימים הייתה הכשרות – למרבה הצער ולמגינת לב – שם נרדף לשחיתות, לכסף שחור ולאנשים העושים מלאכתם רמייה, שבמקום לעשות למען הציבור בנאמנות ובמסירות בהשגחה על כשרות המזון ובית האוכל שעל שמירתם הם מופקדים, עושים רק לביתם נותנים עיניהם רק בכיס. ברבים מבתי האוכל רווח נוהג שלפיו "משגיח לא בא. משגיח גם לא מטלפן", אלא רק בא בסוף החודש ליטול את משכורתו. למותר לומר שבתודעה הציבורית, זיהוי איום זה יצר עוול משווע לאלפי אנשים העובדים במערכת זו ועושים מלאכתם נאמנה. התפוחים הרקובים בערמה הוציאו שם רע לכל העושים בשדה זה.
יוזמתו הברוכה של ארגון רבני "צהר" מבקשת לתקן מעוות זה. באומץ ובנחישות, פועלים אנשיו ליצור חלופה ראויה שתקדש שם שמים ולא תביא לחילולו ולהכשלת הציבור.
אכן, אסור שיוזמה ברוכה זו תתמצה בסיסמאות יפות וביחסי ציבור. לצד ההקפדה על דיני הכשרות שנוגעים למאכלים, יש כעת הזדמנות היסטורית להרחיב את מעגל הכשרות, כראוי וכנכון, לא רק למעגל הצר של מרכיבי המזון ודרך הכנתו, אלא ל"כשרות" במובנה הרחב, שתבטיח שהמזון המוגש לנו יהיה לא רק "גלאט כושר" אלא גם "גלאט יושר".
"תעודת כשרות" צריכה להבטיח שלא רק החסה תנוקה כראוי מתולעים והבשר יומלח כדין, אלא גם שעובדי המפעל או המסעדה יזכו לתנאים סוציאליים ראויים (ולפחות אלה המתחייבים מן הדין), ששכרם לא יולן אלא ישולם בעתו, שבעל המקום ישלם מסים והמשכורות תשולמנה כדין ולא "בשחור" ומתחת לשולחן. המבקש לזכות בכתר הכשרות, צריך להקפיד שידיו תהיינה נקיות לא רק בשל דרישות היגייניות מטעם משרד הבריאות, אלא גם כדי לקיים מצוות "והייתם נקיים מה' ומישראל". עליו להשתדל לרכוש מוצרים מן החי שאינם נגועים בצער בעלי חיים (כגון פיטום אווזים), ומוצרים אחרים שאינם נגועים בחשש גזל או הפקעת מחירים. יוזמה ברוכה בעניין זה עשו לפני כעשור אנשי תנועת "מעגלי צדק", ובעת האחרונה הצטרפו אליהם אנשים טובים דוגמת פרופ' חננאל מאק. יש כעת הזדמנות פז לממשה ולהרחיבה.
למותר לומר שלמגמה זו שורשים עמוקים בהלכה. לא לחינם דיני הכשרות אינם מתמצים במרכיבי המזון, אלא נותנים עיניהם גם לאנשים העושים במלאכה.
לפי דין תורה, יצרני האוכל ובעלי בית האוכל חייבים להיות אנשים "נאמנים", מונח שנושא על גבו מטען הלכתי כבד, של יושר ויושרה גם בעניינות אחרים. לפיכך, אדם שמחלל שבת או מרמה את הבריות, אינו נאמן בנושאי כשרות גם אם כל המזון שמוגש במסעדה שלו עומד תחת הכשר הבד"ץ המחמיר ביותר.
רק כשרות מעין זו, המקפידה ומהדרת גם במצוות שבין אדם למקום, גם במצוות שבין אדם לחברו, תהא ראויה לקדש שם שמים ולזכות לתואר של כשרות למהדרין.

(ויקרא תשעח)