"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ב, ב). לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מַה
שמואל א' פרק ל"א הגענו לפרק שסוגר את ספר שמואל א' המתאר את המלחמה מול פלישתים בהר הגלבוע ואת התבוסה הגדולה של ישראל ושל המלך
לאחרונה התבקשתי להעביר שיחה לאחד מגדודי המילואים שהוקמו בעקבות המלחמה. גדוד מילואים של מתנדבים, שהגיל הממוצע בו הוא מעל ל־50, הרבה מעבר לגיל הפטור
"כי התורה לא תסמוך על הנס" – דברי הרמב"ן הכותבים בפרק הפותח את ספר במדבר מבארים את הצורך במפקד. תשומת הלב ניתנת לכך שמדובר במפקד
ברוב בתי הכנסת אמירת הקדושה נראית כך: שליח הציבור מסיים את ברכת מחיה המתים בתפילת העמידה, ואז הציבור מתחיל לומר את פסוקי הקדושה – נקדישך
"וידבר ד' אל משה במדבר סיני…" (במדבר, א', א'). שואל המדרש: למה במדבר סיני? ומשיב: "…בשלושה דברים ניתנה תורה, באש ובמים ובמדבר… ולמה ניתנה בשלושה
"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שווה להניחם" – כך
המלחמה המתמשכת חושפת עוצמה ייחודית הטמונה בעם ישראל – הן בחזית והן בעורף. עמים אחרים, במצבים דומים, היו מתפרקים זה מכבר. אך עוצמה זו, המוכרת
הרמ"א, במפה שפרס על השולחן ערוך כתב (תצ"ד ג): "ונוהגים לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת ובבתים זכר לשמחת מתן תורה". מנהג זה מוזכר לראשונה אצל
בסיפור מגילת רות מתוארות שש דמויות, שלוש מהן מרכזיות: נעמי, רות ובועז, ושלוש האחרות הן דמויות משנה: ערפה, הנער הניצב על הקוצרים, והגואל. דרך כלל,
