
לעשות רצונו או דברו?
"דרך ההמון", אמר סנקה: "לבקר את המצליחים, כדרך הכלבים הקטנים לנבוח תמיד כנגד זרים" (מתוך: אמרה לכל מקרה). לאמור, התנהגותו של אדם בדרך מיליטנטית או

"דרך ההמון", אמר סנקה: "לבקר את המצליחים, כדרך הכלבים הקטנים לנבוח תמיד כנגד זרים" (מתוך: אמרה לכל מקרה). לאמור, התנהגותו של אדם בדרך מיליטנטית או

בשבוע שעבר, דנו בשרשרת המסירה. השבוע נעיין בחלק אחר במשנה א: "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת

בפגישה המפורסמת של דוד בן־גוריון עם החזון־איש, שאל ראש הממשלה את החזון־איש: 'כיצד נוכל אנו החילוניים והדתיים להמשיך לחיות כעם אחד למרות חילוקי הדעות'? על

פרשת סוטה מתארת את אחד מהטקסים הדתיים הקשים ביותר, שכרוך בבדיקת האשה באמצעות המים המאררים. הבדיקה נעשית בעקבות התייחדותה של האשה עם איש אחר למרות,

הכל יודעים למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה. אולם, מדוע נסמכה פרשת נזיר לברכת כוהנים? נראה שבכך מחדדת התורה את ההבחנה שבין שתי דרכים שעומדות

כמידי שנה, וכמו כל אחד המקשיב לפרשת השבוע, אני 'חורש' את ה'רשת' ואת הספרים לנסות ולמצוא פתרון לחידת החזרה 'המייגעת' של קרבנות הנשיאים. התורה, המקמצת

קול דמי אחינו, ממירון ומלוד, מגבעת זאב ומירושלים, זועק אלינו מן האדמה. וקול שאינו פוסק הוא, והולך מסוף העולם ועד סופו. איננו יודעים חשבונות שמים

לעם היהודי יש קילומטראז' של 4,000 שנה מאז אברהם אבינו. אין עוד עם עם קילומטראז' כזה. מאז התחלנו את המסע ההיסטורי שלנו כעם- היינו בכל
דברי חז"ל על פרשת עגלה ערופה כי היכולת לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה" אינה מובנת מאליה, צריכים להיות נר לרגלינו בשעה שאנו באים
חלק מרכזי של פרשתנו מוקדש לקרבנות הנשיאים, שהביאו לחנוכת המזבח. רבים עסקו במשמעות קרבנם של הנשיאים, ובשאלה מדוע התורה חוזרת ומתארת את קרבנו של כל