כל המאמרים במדור בהעלותך

עם תום ימי השבועות, אני מבקש לשתף במעשה שיש בו קורטוב של קנאה. בבית הכנסת 'הרגיל' מנסים להמציא בכל שנה את תיקון שבועות מחדש. עיון

אתם מכירים את האמהות האלו, שכבר מיצו את האימהות עד קצות הציפורניים? אלו שהן כבר כל כך מותשות שבלילה הן מקוות שהייתה להן מכונת זמן

כבת ישראל שנישאה לבן שבט לוי, פרשת השבוע טעונה עבורי משמעות ייחודית. טקס דרמטי של סמיכה – עוברים הלויים ע"י ישראל, ובמהלכו נמסר להם ייעודם:

"מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנאכֵלָה". התגובה החמורה של משה רבנו, 'הרגני נא הרוג', נתפסת כחסרת

בין אם נרצה ובין אם לאו, התקשורת ממלאת בימינו כל חלל פנוי. רדיו, טלוויזיה, אינטרנט, דואר אלקטרוני, טוויטר, תקשורת סלולארית. ככל אמצעי טכנולוגי אחר, כל

התורה (במדבר י י) מצווה לתקוע בחצוצרות בימי צער "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם". בביאור זמן ימי השמחה שאליו כוונה התורה אנו מוצאים שלל פירושים מן הקצה אל

אחת התובנות המרכזיות המלוות את מי שעוסק בטיפול באנשים כגון עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, רבנים וכדומה, היא להקשיב היטב למילים בהם בוחר האיש שמולך להשתמש, ולנסות

בפרשיות נשא ובהעלותך מפנות את הזרקורים לדמותו של אהרן הכהן. בפרשה הקודמת, הוא ובניו מצווים לברך את בני ישראל בברכת הכוהנים, ברכה שתוכה רצוף אהבה.