דיוויד ברוּקס כתב בספרו רב-המכר מתחילת העשור הקודם, 'החיה החברתית': אנחנו חיים בעיצומה של מהפכה במודעות. במהלך השנים האחרונות הצליחו גנטיקאים, חוקרי מוח, פסיכולוגים, סוציולוגים,
שוב פעם הגענו לחופש הגדול: בכל שנה מחדש, רוב ההורים עוברים אוטומטית למצב הישרדות. הם פותחים אקסל, מחשבים עלויות של קייטנות, סופרים לאחור את הימים
"קול ישראל מירושלים, השעה שבע" באותם רגעים שבהם הקריין פתח את מהדורת החדשות, עשיתי את דרכי לבית הכנסת בשמחת תורה, לתפילה, להקפות ולריקודים. ואז החלו
אני מרשה לעצמי לצאת מתוך נקודת הנחה שמרביתו של קהל הקוראים של עלון זה היה בנעוריו ב"בני עקיבא". חיפשתי תאריך קרוב המהווה נקודת ציון
פרשת "מי מריבה" (במדבר כ) היא אחת הפרשיות העוצמתיות ביותר בתורה. המנהיג הגדול, משה רבנו, מי שהוציא את העם ממצרים, קרע את הים ועמד בפרץ
תורתנו תורת חיים היא, אך כבר האמורא ריש לקיש יצר קישור בין לימוד תורה למוות. הוא אמר על הפסוק שבפתיחת פרשתנו: "זאת התורה, אדם כי
פרשת חוקת מציבה בפנינו תמונה מורכבת של תלונות עם ישראל במדבר בשל צימאון למים. בעוד לאחר התלונה הראשונה נעתר הקדוש ברוך הוא למצוקתם, הרי שבעקבות
בדרך כלל אנו מדברים על אמון או חוסר אמון של עם וקהל במנהיגיו. האמון הזה הוא תנאי הכרחי לפעילות השלטון ולכיבוד סמכותו. אולם, גם הכיוון
לפני מלחמה אחת, כמדומני, כלומר לפי כחודשיים, התחלתי סדרה שכותרתה "מי צריך הלכה ישראלית". מאז עסקנו בספורט ופנומנולוגיה של ההלכה (ספירת העומר), ובענייני יין של
הליכה במקום קשוח כמו מדבר, בהחלט מאתגרת ומלאה בקשיים. מקום כמו מדבר יכול גם לטשטש ולעוות את הדעת והמציאות. עם זאת, ואולי במיוחד בשעות הקשות,
