שאלה: באחת המתקפות של ארגון הטרור חיזבאללה על מוצבי גבול הצפון, נפגע גם בית הכנסת של המוצב. למרבה הצער, רסיסים חדרו לארון הקודש ופגעו באופן
"מי שצמא לכל מחווה של חסד, אוזנו תופסת / איך הקריאות חוצות את הרחוב, שואל עדיין, שואל מאין / כן, מאין כוחות לשאוב. / זה
בתחילת פרשתנו מעמיד משה בפני העומדים להיכנס לארץ שני מצבי קיצון: האחד, חיובי – אם יעשו כדבר ה'; ואחר כך הקיצוניות השנייה – אם לא
עם שלושת שבועות הפורענות שסיימנו כעת, היה אפשר להזדהות השנה באופן מיוחד. בקהילות רבות נוספה קינה מיוחדת על אירועי השנה האחרונה, חרף סערות וזעזועים שהחלו
בימים הקשים העוברים עלינו, אנחנו מרבים בתפילה ובתחנונים לפני אבינו שבשמיים לומר לצרותינו די. האם ריבוי התפילה והתחנונים צריך להתרחש רק כל אימת שצרותינו גדולות?
ייחודו של ט"ו באב מתואר במשנה (תענית ד, ח): "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן
פתגם ידוע המנוסח בלשון תפילה, פונה לא-לוהים ואומר: "תן לי את האומץ לשנות את מה שביכולתי לשנות, את השלווה לקבל את מה שאין ביכולתי לשנות,
אגדה אורבנית מספרת שבסמוך לפני תשעה באב ניגש אחד הבחורים בפוניבז' ל"מרן ראש הישיבה", הגרא"מ שך ע"ה, ושאל אותו האם גם ב'בין הזמנים' עליו ללמוד
כחלק מנאומו המכונן של משה, אנחנו רואים בתחילת הפרשה וידוי אישי וחשוף: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר
לע"נ יהונתן דויטש הי"ד שנרצח בפיגוע בבקעה ובתפילה להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים. לפני כשבוע וחצי
