סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתשאלה: באחת המתקפות של ארגון הטרור חיזבאללה על מוצבי גבול הצפון, נפגע גם בית הכנסת של המוצב. למרבה הצער, רסיסים חדרו לארון הקודש ופגעו באופן חמור בספר התורה. ספר התורה, שנפסל כמובן, הובא לבסיס הרבנות הצבאית במחנה שורה, ולצערנו אין אפשרות לתקן אותו. האם חובה לגנוז את הספר או שניתן לשמור אותו לצורך תצוגה ב"אוצר הספרים" של הרבנות הצבאית, שמארח מפקדים, לוחמים ואורחים אחרים שמבקרים במקום?
תשובה: במספר סוגיות בתלמוד לימדו חכמים כי "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". כלומר, בארון הברית שבקודש הקודשים הונחו לא רק הלוחות האחרונים שניתנו למשה ביום הכיפורים, אלא גם הלוחות הראשונים שנשתברו בשבעה עשר בתמוז. מסתבר, שגם הלוחות השבורים הינם חלק מן העדות המיוחדת שיש בארון – לדורי דורות.
בגמרא במסכת מגילה (דף כ"ו) נאמר שספר תורה פסול – נגנז בקרקע. הפוסקים הראשונים והאחרונים דנו האם בספר תורה פסול עדיין יש קדושת ספר תורה, אולם פשוט וברור שגם אם קדושתו בעודו פסול היא קדושה פחותה, נדרש לגנוז אותו בקרקע, ואי אפשר להשליכו לפח האשפה או למקום לא-מכובד אחר.
בעל ערוך השולחן (אורח חיים, קנ"ד ב') קבע שגניזת ספר תורה בקרקע היא היתר, ולא חובה. כלומר, אם ניתן לשמור עליו במקום מכובד – ניתן לעשות זאת, אך אם הדבר אינו אפשרי, מותר לגנוז אותו בקרקע. בשו"ת ציץ אליעזר (ט"ו ח') סקר דעות רבות שמצדדות בעמדה הלכתית זו, ועל פיהן אכן אין חובה לגנוז את ספר התורה הפסול.
השאלה שבפנינו היא האם ניתן לקחת את אותו ספר קדוש שנפגע ונפסל בעת המתקפה, ולהציג אותו בפני המבקרים ב"אוצר הספרים" של הרבנות הצבאית. בין הפוסקים האחרונים מצאנו כמה תשובות שעוסקות בהצגת ספר תורה פסול במוזיאון או אפילו בבית משפט של נוכרים, כדי לבטא את החיבור לתרבות היהודית, והיו שהתירו את הדבר (ראו על כך ב"שדי חמד" כרך ז' מערכת א' אות ע"א; ובשו"ת שרידי אש, ב' ע"ט).
שאלה קרובה יותר לנושא שלנו הובאה בפני הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, אורח חיים ד' ל"ח), ביחס לתצוגה של ספר תורה שחולל על ידי הנאצים בשנות הזעם בשואה. הרב פיינשטיין מצדד בעמדה הנ"ל, ולפיה ניתן לשמור על הספר במקום מכובד, ואין חובה לגנוז אותו דווקא בקרקע, ומוסיף על כך שאם אכן יש מסר לדורות בכך שהספר יוצג כפריט מוזיאוני, והדבר ינציח את רשעותם של הנאצים – הדבר מותר. הוא מציע ראייה מעניינת ממשנה במסכת מידות, שמציינת בפירוש את המקום שבו גנזו בית חשמונאי את האבנים שטימאו מלכי יוון. הרב פיינשטיין לומד מכאן שאכן יש ערך חשוב בהנצחת הפורענויות שעברו על עם ישראל, ולדעתו כך הוא גם ביחס לאותו ספר תורה.
בספר "זכרון יצחק" (לרב דוד טהרני, ביתר עילית תש"ס, עמוד מ"ט) ציטט פסק הלכה זהה בשמם של הרב בן ציון אבא שאול והרב עובדיה יוסף. לדבריו, הם חיוו דעתם שמותר להציג ב"מרתף השואה" בירושלים ספרים שנתחללו, ויש בכך ערך משמעותי שמצדיק את ההימנעות מגניזתם.
אגב, גם הרב פיינשטיין וגם הרב עובדיה יוסף הדגישו שאף שהרואה ספר תורה שנשרף – חייב לקרוע קריעה, הרי שהלכה זו נוהגת רק בשעת מעשה. מי שרואה את הספרים הללו בתצוגה לאחר שנים, אינו חייב לקרוע.
על סמך מקורות אלה, קבעה הרבנות הצבאית שאכן מותר לשמור את ספר התורה שנפגע ב"אוצר הספרים" במחנה שורה. לצידו של ספר תורה זה, מוצג במקום גם אחד מספרי התורה שנפלו בשבי במוצב המזח במלחמת יום הכיפורים. הספר הוחזר ארצה יותר מ-25 שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, אלא שלמעשה הושב רק חצי הספר. הספר ממש נחתך באמצעו, כאשר מחציתו הראשונה נותרה אי-שם, ורק המחצית השנייה הושבה ארצה. כל המבקרים המתבוננים בספר הזה, שהוא כמובן ספר פסול, מתרגשים התרגשות רבה. הצבת שני הספרים – זה שנפגע ביום הכיפורים וזה שנפגע ב'חרבות ברזל' – זה לצד זה, טומנת בחובה משמעות עמוקה מאוד.
על ארון הברית היוצא בראש המחנה אומרת התורה בפרשת 'בהעלותך': "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". בכל עדות ישראל נהוג לומר את הפסוק הזה כאשר פותחים את ארון הקודש, אך משמעותו המקורית נוגעת, כאמור, לארון היוצא למלחמה. גם במלחמת 'חרבות ברזל' ספרי התורה מוסיפים וצועדים עם הלוחמים, ונוסכים בהם עוז ותעצומות. וכך, גם הספרים שלצערנו הרב נפגעו – ממלאים חלק מאותו תפקיד נשגב של העצמת הרוח והאמונה בנצח ישראל. בזכות התורה הנמסרת מדור לדור מהר סיני, נזכה בעזרת ה' להכריע את אויבינו, להשיב את החטופים לבתיהם, ותקוים בכולנו נבואת ישעיהו הנקראת שבת: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱ-לֹהֵיכֶם".
