כל המאמרים במדור עקב

  בפרשת השבוע כותבת התורה את מצוות התפילין: "וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם". בעקבות כך נעסוק השבוע במחלוקת הפוסקים כיצד יש להגדיר

הפסוק: "מִהֲרוּ בָּנָיִךְ, מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ", מופיע בהפטרת השבת, ודומה שסביב הוויכוח הציבורי בישראל כיום הוא נהייה אקטואלי ביותר, כשכל מחנה מאשים את יריבו

הפחד הקמאי מפני כל אותם "גוים רבים ועצומים" השוכנים בקרבנו לא נעלם ברבות השנים אלא רק התעצם הארץ המובטחת נראית קרובה מתמיד, ניצבת מנגד. בני

פרשת 'והיה אם שמוע' מבטאת את אחד מעיקרי האמונה הבסיסיים: האמונה בשכר ועונש. על פי התורה, המצב הגשמי והמצב הרוחני כרוכים אלה באלה. העם הנושא

בפרשתנו משה מתאר את הארץ שהעם צועד לקראתה- ארץ טובה בה יוכלו לאכול ולשבוע, לבנות בתים טובים ולשבת בהם בנחת. כך גם ירבו הצאן והבקר,

המלחמה בתחושה הזו של שיכרון הכוח היא בהפנמה יום יומית של מידת הענווה יש שיחות שאדם מנהל עם סובביו, ויש שיחות שאדם מנהל עם ליבו.

לתודעה האנושית יש השפעה מכריעה בתחומים רבים. המפתח להצלחה והיכולת להתמודד עם אתגרים קשים, תלויים בתודעת המסוגלות ובדימוי העצמי. בעזרתם ניתן לגייס את תעצומות הנפש

עם ישראל מצא את עצמו לא פעם אחת בהיסטוריה היהודית נלחם תוך נחיתות מספרית באויביו בפרשתנו מופיעה דילמה [כלשון רש"י] טיפוסית של מיעוט הנאלץ להילחם

במשפטי תנאי – האם התנייה בכיוון אחד מלמדת גם על הכוונה בכיוון השני, או לא? "'ולמדתם אותם את בניכם', בניכם ולא בנותיכם, דברי רבי יוסי

ואולי רמז רומזת לנו התורה ש"בית טוב" כשלעצמו אינו עדיין ערובה בטוחה לעתיד האמונה כבר בכניסתו הראשונה לארץ כשאמר הקב"ה לאברהם אבינו: "לך לך מארצך