הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)הטענות נגד המגזר החרדי שלא מתגייס חזקות ומוצקות. ההשתמטות שלהם מלקחת חלק פעיל בהגנה על המדינה היא לא מוסרית והייתי אומר אפילו לא אנושית. אבל הטענה היא גם דתית. הרי הלכה מפורשת במשנה וברמב"ם היא שלמלחמת מצווה יוצאים אפילו כלה וחתן. משה לא מוכן שבני גד וראובן ישתמטו מהמלחמה לכיבוש הארץ עם כלל ישראל. והדברים פשוטים וברורים. אנחנו במציאות של פיקוח נפש. החוסר בחיילים גורם לנו לשחיקה ולאבדות. כיצד זה שלומדי תורה לא מקיימים את צו התורה שהם בעצמם לומדים? כיצד הם לא מקיימים את ההלכה שפיקוח נפש דוחה את כל התורה?
התמיהה הזו מלווה אותי כבר חודשים ארוכים, ואני חושב שהיא מעידה על כשל עמוק בהשקפת העולם הדתית של המגזר החרדי, כשל שלצערי, הציונות הדתית לא הצליחה להעמיד לו מספיק אלטרנטיבה.
לשם מה לומדים תורה? אני זוכר שכתלמיד צעיר בישיבת ההסדר שבה למדתי, שאלתי את עצמי את השאלה הזו לא מעט. לא הבנתי למה צריך לבלות ימים שלמים וחודשים ארוכים בלימוד סוגיות בנושא שור שנגח את הפרה או גט שהגיע ממדינת הים. מה הערך של לימוד שאין לו כל קשר למציאות ימינו?
יום אחד החלטתי לעשות סקר בבית המדרש. שאלתי תלמידים, אברכים ואפילו ר"מים, למה הם לומדים גמרא כל כך הרבה שעות? מה זה נותן להם ובמה זה מועיל לעולם?
עליי להודות בכאב: התשובות שקיבלתי היו מביכות. היו שאמרו שככה צריך. להיות יהודי זה ללמוד גמרא. היו שאמרו שהלימוד נותן כלים לחידוד השכל. והיו שהגדילו ואמרו ש"לפום צערא אגרא", וככל שהלימוד יותר מסובך וקשה כך יגבר השכר שלהם בעולם הבא. הופתעתי. אף אחד לא התיימר לטעון שהוא לומד תורה כדי לדעת כיצד לקיים אותה. אף אחד לא אמר שלימוד תורה נועד לתקן את החיים הריאליים: בשוק העבודה, בהתנהלות החברתית, במרחב הציבורי, להקים עם חכם ונבון שיוביל את העולם במוסר ובדעת.
התבוננתי סביבי והבנתי: זו באמת לא היתה המטרה של לימוד התורה שלנו. האתוס של בית המדרש הוא אתוס חרדי-ליטאי למהדרין, כזה שהתחדש במאתיים וחמישים השנים האחרונות. על פי האתוס הזה, לימוד התורה הוא 'לשמה' – לשם הלימוד עצמו ולא לשם תכלית אחרת, חיצונית לו. החיים בתוך בית המדרש הם העיקר ומה שחוץ הוא טפל, ושיא הלימוד הוא כמובן לימוד העיון. רק החלשים הולכים ללמוד הלכה.
לאחר כמה שנים הבנתי שאני לא יכול להמשיך כך. לא ייתכן שאלמד מסכת גיטין אבל לא אבין את מוסד הגירושין. לא ייתכן שאלמד מסכת סנהדרין אבל לא אדע כיצד מערכת בתי הדין אמורה להתנהל במדינת ישראל. לא ייתכן, שכפי שהרמב"ם כתב באגרותיו, שאכלה את זמני במשא ומתן התלמודי ואזנח את הכוונה הראשונה של התלמוד והיא: "ידיעת מה שצריך לעשותו או להיזהר ממנו".
שיניתי את הלימוד שלי. בעקבות ראש הישיבה, הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל, התחלתי ללמוד בצורה אחרת מחבריי: במקום ללמוד על פי מסכתות התלמוד, התחלתי ללמוד על פי סדר הלכות הרמב"ם. התחלתי ללמוד הלכה אחר הלכה בהלכות סנהדרין והלכות עדות, הלכות אישות ואיסורי ביאה, וכך הלאה. בכל הלכה פתחתי את מקורותיה הקדומים, למן המקרא ועד הפסיקה המאוחרת, וכך קיבלתי תמונת עולם מקיפה על כל נושא שלמדתי. עשיתי פחות סיומי מסכת, אבל התחלתי להבין לראשונה מה באמת התורה רוצה ממני. התחלתי ללמוד על מנת לעשות; לימוד שמוביל לתיקון אישי, חברתי וציבורי.
זה היה לימוד מרתק, מסעיר ומעורר מחשבה, שמלווה אותי עד היום. אך לצערי, תפיסה זו של הלימוד – שהיא תפיסה רמב"מית מובהקת – לא רווחת מספיק בעולם הישיבות הציוני-דתי. לצערי, גם היום, עולם התורה הציוני-דתי ממשיך להחזיק באתוס החרדי-ליטאי של לימוד התורה, אותו אתוס שמנתק בין לימוד תורה ובין עולם המעשה ורואה את הערך שלו בלימוד כשלעצמו. זהו אותו אתוס, שבצורה המוקצנת שלו מתעלם מהמצוות עצמן ומהחובות שהן מטילות על האדם. זהו האתוס שמשמר את לימוד התורה גם שבחוץ העולם קורס.
נכון, בניגוד לחרדים, הציונות הדתית השכילה לשלב שירות צבאי בלימוד התורה שלה. בניגוד לעמדה החרדית, היא מפגינה בגרות, ממלכתיות ואיכפתיות, ואני גאה להיות חלק ממנה. אבל יש להודות: בשורשם של דברים, בגישתה ללימוד תורה, הציונות הדתית מחזיקה בדיוק באותו אתוס חרדי-ליטאי. היא לא השכילה לחדש לימוד תורה אחר, כזה שקושר תורה והגשמה. וכל עוד שזה לא ישתנה, אי אפשר יהיה להזיז את החרדים. לשם כך צריך שינוי כולל, שמתחיל בבתי המדרש שלנו.
