ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת עקב נפתחת בפסוק: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית…" (דברים ז', י"ב), ומדרש תנחומא מפרש: "אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון – ישמר לך הקב"ה את אבטחתו". כלומר לא במעשים הגדולים בלבד נבחנת נאמנותנו, אלא דווקא במצוות הפשוטות, השגרתיות, הנדמות פחות חשובות, אותן שאדם "דורך עליהן בעקב".
במישור החינוכי, נוכל ללמוד מהפסוק שהבסיס לחינוך אינו בהכרח ברגעים הדרמטיים, אלא דווקא ב"עקביות", באורח החיים היומיומי. הילד לומד לא מהצהרות אלא מהתנהגות חוזרת: איך ההורה מתייחס לזולת? איך המורה מגיב לאיחור? איך מחנכים משוחחים כשילד מתוסכל?
משה רבנו חוזר ומזכיר לעם את הדרך במדבר – 40 שנה של תהליכים. "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ… לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ". זהו תהליך של בירור, של היווצרות פנימית. כך גם ילדים: הלב מתגלה דרך הדרך, לא דרך מיצג חד-פעמי. הילד אינו "פרויקט", אלא תהליך של גידול. חינוך הוא מעשה גינון. לא נגררות אלא טיפוח עקבי, מתמיד, מחויב. חיי היומיום מוצפים במסרים של סיפוק מיידי. אנו חיים בעידן של "עוקף תהליך": אפליקציות, גוגל, תשובות מהירות. אך פרשת עקב מציעה תרבות נגד: היא מדברת על הליכה, על עקב, על זכירה, על מסע. והיטיבה לתאר זאת לאה גולדברג בשירי סוף הדרך:
הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד – אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד – אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד – אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך.
מן הידועות למי שמכיר אותי היטב היא, שאיני מתחברת למגמת ריצת האמוק של החינוך אחרי חידושים טכנולוגיים. זו מגמה שיכולה להיות מזיקה הרבה יותר מאשר מועילה, והלוואי ואתבדה.
בימי שגרה, הטכנולוגיה העדכנית ביותר שולטת בחיינו: סמארטפונים, אפליקציות, עוזרים קוליים, אינטרנט מהיר. נדמה שאין גבול לנוחות ולזמינות של המידע והתקשורת. אבל דווקא ברגעים שבהם השגרה נקטעת כמו בימי מלחמה, כשהאזעקה נשמעת וכולם יורדים למקלטים, מתברר שלעיתים דווקא הכלים הפשוטים, הישנים, הם אלה שנשארים איתנים.
כך קרה כשהבאתי איתי למקלט בימי המלחמה והאזעקות, רדיו קטן. לא רמקול חכם, לא אפליקציה מתוחכמת, אלא רדיו פשוט, הפועל על סוללות. פתאום גיליתי איך מבטיהם של הצעירים סביבי מתמלאים פליאה: עבורם, הרדיו היה מעין חפץ ארכיאולוגי. שריד מעולם שנשכח. אך באותם רגעים, כאשר הקליטה הסלולרית נקטעה, כשלא ניתן היה לגלוש או לשלוח הודעה, הרדיו היה זה שהעביר את המידע החיוני ביותר: מתי אפשר לצאת, מה קורה סביבנו, היכן נפל טיל.
באותה נשימה, נזכרתי בסיפורה של מורה בכיתה ד', שסיפרה לי כיצד תלמידיה, כשהם נדרשים לכתוב מבחן בכתב יד, פשוט מנערים את ידם מכאב. לא משום שמדובר במבחן ארוך במיוחד, אלא משום שאינם רגילים למאמץ של כתיבה. הם מתורגלים בהקלדה, בהחלקה על מסכים, אבל לא באחיזה של עט לאורך זמן.
האנקדוטות האלה, אף שהן מגיעות מעולמות שונים – אחת משעת חירום והשנייה משגרת בית ספר – מצביעות על אותה תופעה: ההתקדמות הטכנולוגית מציעה לנו המון, אך לא תמיד היא מספקת מענה לכל צורך. יתרה מכך, לעיתים היא מרחיקה אותנו מהכישורים הבסיסיים ביותר: כתיבה ביד, קשב אנושי, ניהול זמן ללא תזכורות קופצות, אפילו היכולת לשהות כמה דקות מבלי להיות מקוונים. דברים קטנים שפעם "היינו דשים בהם בעקבנו".
הפתרון איננו בוויתור על טכנולוגיה. היא כאן, והיא חשובה ומועילה. אך יש ערך רב בשמירה על איזון: לזכור שגם לכלים הפשוטים יש מקום, שלעיתים דווקא "הישן והמוכר" הוא המענה היציב והאמין ביותר. לשמר את היכולת לכתוב בכתב יד, להאזין לרדיו, לקרוא ספר מודפס, לדבר פנים אל פנים.
בעידן שבו המידע זורם במהירות אך לעיתים מתנתק ברגע האמת, אולי עלינו להחזיק גם עיפרון לצד המקלדת, רדיו לצד ה-WiFi, ולב פתוח שמחפש חיבור. לא רק קליטה.
פרשת עקב מלמדת אותנו שיעור עקרוני: החינוך אינו מתרחש בנאומים גדולים, אלא בצעדים הקטנים של היומיום. לשים לב למצוות שאדם "דש בעקביו", פירושו לשים לב לדברים שנראים פשוטים אך הם בוני האישיות. חינוך כזה דורש הליכה איטית, נאמנה, אך הוא זה שבונה קומה ערכית איתנה. אם נהיה מסוגלים ללכת את הדרך, נוכל גם להוליך בה את ילדינו.
דמותו של "הנסיך הקטן" אומרת: "הדברים החשובים באמת – סמויים מן העין". וזהו לב החינוך: לא מה רואים, אלא מה חוזר ונמצא בנשמה: ברוך, בשגרה, בהדרגתיות.
