מדי שנה בחג הסוכות, אנחנו יוצאים מביתנו היציב והקבוע למבנה פשוט וזמני, הסוכה, למשך שבעה ימים, ולומדים להעריך את הנוחות והביטחון שיש בביתנו. אולם, בתשפ"ד
אחרי 11 חודשים ארוכים של חילופי ירי טילים בין ישראל לחיזבאללה בלבנון, בשבועות האחרונים חל מפנה דרמטי בלחימה: ההתקפה של ישראל עלתה מדרגה טכנולוגית-מודיעינית בסדרת
טרם העידן הדיגיטלי, היו נוהגים לשלוח כרטיסי ברכת ראש השנה לידידים ולקרובים. עיצוב הכרטיסים דיבר את התקופה ואת רוחם של המעצבים. לקראת השנה החדשה, הטלתי
נכדות מפוחדות, מכוניות מפויחות וריאיון לא שגרתי: רשמים וחוויות מכמה ימים מאתגרים בשכונת מגוריי במורשת, יישוב קהילתי דתי לאומי בגליל התחתון ישראל שבו אנחנו במלחמה
עם כניסתנו לחגי תשרי, מגיעה גם התרגשות רבה. מרחוק ומקרוב מתקבצים בני המשפחה לחגוג יחדיו את החגים, להתחיל ב'סדר ראש השנה', לאכול את המטעמים המוכרים
בזמן שאנחנו פותחים את שנת תשפ"ה בבית עם משפחתנו, יש מי שחוגג את חגי תשרי רחוק מהבית ובתנאים פחות מוכרים. רגע לפני שהם חוזרים לעוד
כשמסתכלים אחורה על שנת תשפ"ד, נדמה שהיא כולה צבועה בגוון אחד – שחור. אבל, דווקא בשנה כזו חשוב להיזכר גם בימים המשמחים שעברנו השנה כעם,
שנים רבות, חיילי הרבנות הצבאית לא נהנו מתדמית גבוהה בציבור. הרבנות נדחקה פעמים רבות לפינת הדת – סידור בית הכנסת, אספקת תשמישי קדושה או הקראת
הם לחמו בלב הסכנה, כשהאויב אורב להם בפתח: ביציאה לפעולות יזומות והתקפיות, במעבר יסודי בין בית לבית, בסיור בשכונות צרות ועמוסות, בסקירה קפדנית של העוברים
בזמן שבכירים במוסדות השלטון מפזרים סיסמאות על חשיבות האחדות, יש מי שמיישמים זאת בפועל: בתי ספר שבהם לומדים ילדים מבתים דתיים לצד ילדים מבתים שאינם
