כל המאמרים במדור שופטים

לוח השנה משובץ בתאריכים שמעוררים מידי שנה זיכרונות, מחשבות ולקחים. בכ' באב תשס"ו הסתיימה מלחמת לבנון השנייה, והפסקת האש נכנסה לתוקפה, לאחר 34 ימי לחימה.

בסוף הפרשה אנו קוראים על פרשת עגלה ערופה – עגלה שיש להרוג בנחל אם נמצא אדם נרצח ואין יודעים מי רצח אותו. במצוות עגלה ערופה

נשמת אפו של הצבא היא ביצוע משימותיו. בצבא המשימה קודמת לאדם. ייעודו של הצבא הוא לנצח במלחמה, והחייל הלוחם הוא אמצעי לצרכיו של הצבא. כך

המסורת האתיופית, מלמדת אותנו שכאשר אנו עסוקים בלשפוט את האחרים זאת תחילתה של קטסטרופה במאמר הקודם, פרשת ראה, עסקנו בשאלה – מהם הפרמטרים בהם מודדים

אחת הסכנות האסטרטגיות הקשות והחמורות ביותר המאיימות על קיומה לא רק של החברה, אלא גם על קיומו של כל אדם, היא סכנת הַשֹּׁחַד. לאורך כל

"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן". פרשתנו היא הרביעית בסדרת השבעה דנחמתא, בה הקב"ה בעצמו הוא המנחם אותנו.

ההוראות, הפקודות, וההמלצות הנבואיות למוסד המלוכה אינן מתייחסות לעתיד הרחוק של עם ישראל. הן נוגעות להחלטות עכשוויות ומיידיות על אף שמשטר המדינה היהודית האידיאלי הינו

אחת מ-24 מתנות הכהונה שהמשיכו להתקיים לאחר חורבן המקדש נזכרת בפרשתנו: "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם-שׁוֹר אִם-שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם

לצערי, במקום להדביק את החברה הישראלית בתמימות האתיופית התרחש ההיפך – הם נדבקו מהחוצפה הישראלית "הקשב ממזר שכמותך" – לימד גנב אחד את בנו- "תשמע

פרשת "שופטים" והגעגוע לתמימות… "לתמימים וליפים אין כל אויבים, מלבד הזמן" (ויליאם בטלר ייטס). הציווי בפרשה שלנו: "תמים תהיה עם א-לוהיך" מתווה לנו דרך שיש