אחת הסוגיות המרכזיות בשיח הציבורי היא יחסי דת ומדינה. העיסוק בה מתעצם ומתלהט בתקופת בחירות. שנים רבות שהדיון על סוגית דת ומדינה מתנהל כמעט במתכונת
שהקב"ה יתן לנו את הכוח להיות שותפים עם א-ל להוציא מן הכוח אל הפועל את התוכניות הטובות שנגזרו עלינו כל אדם חי בתוך שלושה מעגלים: המעגל
בעוד מספר ימים יתקדש עלינו חג, שהתורה לא סיפרה לנו מהו ומה מהותו. כל שהתורה אומרת לנו הוא את התאריך, איסור מלאכה, וכן המילים "זכרון
כמי שהיום יום שלה מספיק רחוק מלהבין מה זה בדיוק חורבן הבית, סיפור כזה שמובא ככה לא נותן לי לשכוח שההיסטוריה איננה רק סיפור ושהמציאות
מפעם לפעם אני נשאל – האם יהודי אתיופיה ידעו על חורבן בית המקדש או לא? ננסה להשיב באמצעות שני סיפורים. להלן סיפור אחד. מיד לאחר
ההפטרה של השבת היא ההפטרה השלישית והקשה ביותר משלושת הפטרות הפורענות. אנו קוראים אותה בשבת פרשת דברים, שהיא תמיד הפרשה הנקראת בשבת שלפני תשעה באב,
בעולמה של תורת ישראל שלובים הבניין והחורבן, האבל והשמחה, זה בזה. בליל הסדר רווי השמחה אנו מטיפים טיפות מן הכוס לזכור את המצרים שנספו בים.
מהאבנים שנחרבו נבנתה קומה חדשה וחזקה שמחזיקה קומות רבות נוספות אחד הנושאים המרכזיים בשיח הציבורי בתקופה האחרונה הוא: מה יהיה המרכיב הדומיננטי בזהות של מדינת
לצמצם נרגנות ואווירת קיטורים, להיזהר משנאה ומהנטייה לדון לכף חובה, ולהגביר הסתכלות חיובית של כל אדם על חברו השבוע לפני כמה שנים קיבלתי מסרון ברשת
ההחלטה על סגירת הבריכה לכולם משולה במידה מסוימת להכרעה להפסיק למכור בחנות גבינה מפני החשש שמישהו יקנה אותה ויערב אותה עם בשר בכל שנה, כשמתקרבים
