הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')
טועים מי שמותחים ביקורת מוסרית על שמחת הפורים, וטועים לא פחות מי שחושבים שבמעשי נקם חסרי הבחנה הם הולכים בדרכם של מרדכי ואסתר
אפשר היה להיכנס לפורים מתוך מצב רוח מיליטנטי ביותר, שהרי חז"ל קבעו את השבת שלפני פורים כשבת "זָכוֹר", וקריאת המצווה למחות את זכר עמלק היא קריאת קרב מובהקת. ברם, כשאנו קוראים זאת אנו זוכרים שלפי ההלכה מצווה זו אינה ברת יישום בזמננו, ולמעשה יושמה בפעם האחרונה לפני כ-2,500 שנה בשושן הבירה. יתר על כן, מלחמת עמלק הסתיימה בכי טוב: "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" (שמות יז, יג), ובשוך הדי הקרב בני ישראל לא פצחו בשירה, ובנות ישראל לא יצאו בריקודים ובמחולות כמו לאחר קריעת ים סוף. עם העבדים, שהצליח במלחמתו הראשונה והמפחידה להביס צבא של לוחמים מיומנים לא התפרץ בשמחה, אלא צפה במשה שבנה מזבח "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי". כבר במלחמה הראשונה של ישראל נקבע שאנו לא שמחים על מלחמות, ושחוגגים את הניצחונות באמצעות הכרת תודה לה' על הישארותנו בחיים. זאת, בניגוד לאויבנו שרוקדים על הגגות, מחלקים סוכריות ופוצחים בצהלות ובצעדות למשמע כל הרג והרס ואבדן שהסב לנו רוצח מבני עמם.
אפשר היה לצאת מפורים במצב רוח מיליטנטי עוד יותר, שהרי בפורים אנו חוגגים ניצחון גדול על אויבים, ניצחון שהושג תוך הריגת 810 אנשים בשושן ו-75,000 בשאר רחבי האימפריה. יש המבינים בטעות, שיהודי פרס ומדי לקחו את החוק לידיים וטבחו בלי הבחנה באנשים, נשים וטף חפים מפשע.
ואולם, המתבונן באירועי המגילה רואה עובדות שונות לחלוטין. הוא רואה שגזירתו של המן מעולם לא בוטלה, שכן "כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב". לפיכך, למרות האמפתיה שחש אחשוורוש כלפי אסתר, נבצר ממנו לבטל את הגזירה על השמדת היהודים שיזם המן. אחשוורוש יכול היה רק לאפשר למרדכי להנפיק איגרת חדשה, המתירה ליהודים "לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז". היהודים הורשו, אפוא, להתאגד ולהרוג את הצרים אותם על טפם ונשיהם, אולם בפועל יהודי הממלכה הקפידו על אתיקה צבאית גבוהה, ולכן הרגו רק את "אויביהם", "שונאיהם" ו"מבקשי רעתם", ונמנעו מלפגוע בנשים וילדים או בגברים חפים מפשע, ולמרות ההיתר לשלול שלל ולבוז בז, "בַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם".
טועים, אפוא, מי שמותחים ביקורת מוסרית על שמחת הפורים, וטועים לא פחות מי שחושבים שבמעשי נקם חסרי הבחנה הם הולכים בדרכם של מרדכי ואסתר. יהודי המגילה הרגו רק במבקשי רעתם שבאו עם הרישיון להרוג שניתן להם בצו המלך בקדנציה של המן. יהודים אלה לא נטלו את החוק לידיהם, אלא ביצעו פעולת התגוננות אקטיבית ואפקטיבית בהתאם לחוק הממלכתי של מלכות פרס, ואף החמירו על עצמם לפנים משורת הדין. מכאן קל וחומר לימינו אלה כשזכינו לצווים ולצבא של מדינתנו ישראל.
מה הם, אפוא, המסרים שיש לקחת מסיפור פורים? דומני, שחכמי אותו הדור הטמיעו אותם במצוות שקבעו לזכר נס ההצלה הגדול. הם קבעו, כידוע, ארבע מצוות שבולטות בהן הממים, אבל שלא כמו הממים שבמרשתת, הן כולן חיוביות מאוד. בנוסף למקרא מגילה הם קבעו לעשות את ימי הפורים "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים". ארבעת המינים שיוצאים מארבע המצוות של פורים הם: מגילה, שצריכה לכתחילה להיקרא ברוב עם ובאיחוד מניינים, מנות מזון לרעים, מתנות ומטבעות לאביונים ומיני משקה למשתה, שנעשה בקיבוץ אנשים מטבע הדברים. המם הגדולה שעולה ממצוות פורים היא שעלינו להיות מאוחדים.
גזירת המן הייתה נעוצה כידוע בפירוד שהיה בישראל, כדבריו לאחשוורוש: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ… אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם…". הפרת גזירתו נעשתה על ידי איחוד העם, כדברי אסתר למרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים", ובכך שהם "נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם". המסר החשוב ביותר של המגילה הוא תזכורת שבהיותנו מפורדים, אויבנו, בפרס של ימינו ובכל סביבותינו, רואים בכך הזמנה להשמידנו ח"ו. במאבק בנו הם לא מבחינים בין ימין לשמאל ולמי שאינם יודעים לשאול. מגילת אסתר לא מותירה אותנו עם תאוות הרג והרס ונקם, וטעם של מלחמה, ולא במקרה היא מסיימת עם "דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת", ועם "מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי… דֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ".
(תצוה – זכור תשפ"ג)
