כל המאמרים במדור מועדים

ליל הסדר הוא ערב קולקטיבי, סיפור לאומי שמבקש לחבר את כל מי שיושב סביב השולחן לחוויה משותפת של יציאה מעבדות לחירות. ובכל זאת, הולכת ומתחדדת

שעתיים לפני ליל הסדר. בתים מדיפים ניחוחות של מרק ושאר תבשילים. משפחות מתיישבות סביב שולחנות עמוסים. ילדים מתרגלים "מה נשתנה". וכולם ממהרים. ובמקביל, בשקט, יש

"זמן חירותנו" – לכאורה היה נכון הרבה יותר שחכמים יבחרו ב"זמן עבדותנו". ההצעה הזו אינה נובעת מעבדות מצרים, שכן מובן מאליו מפני מה אין אנו

צליאק היא מחלה אוטואימונית, שבה מערכת החיסון תוקפת את רקמות הגוף עצמו. המחלה נגרמת גם מחשיפה לגלוטן, שהוא חלבון המורכב מגלוטנין וגליאדין. הגלוטן מצוי בעיקר

ההגדה פותחת בשלושה משפטים שלכאורה אינם יוצרים רצף לוגי. המשפט הראשון עוסק במצה – "הא לחמא עניא – זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים".

אירועי השנים האחרונות, ובמיוחד החודשים האחרונים, בהם מצאנו את עצמנו פעם אחר פעם רצים לקול האזעקות למקלטים ולממ"דים, מוקפים בבני המשפחה, ומנסים לשמור על הביטחון

ארבעה שמות לו, לחג הפסח: פסח, מצות, אביב וחרות, וברצוני להציע לו שם נוסף: חג האהבה. כדי להסביר מדוע לו נאה ולו יאה בשם זה

בתלמוד (פסחים קטו, ע"ב) מובא סיפור על האמורא אביי שישב לפני האמורא הגדול, מורו ורבו, רבה בליל הסדר. עיגונו הריאלי (או, אם תרצו, הספרותי) של

לאחר שפנו אליי קוראים אדוקים של העלון, בעקבות מאמר שהתפרסם בעלון שבת הגדול, נדרשתי לדברים שנכתבו ואשתדל להעמיד דברים על דיוקם. כאשר אנשים שאינם רבנים,

כולנו מייחלים לחירות – לאותה תחושה עמוקה של היכולת לבחור ולעצב את חיינו ללא תנאים ומגבלות. לכאורה, העולם המערבי מציע לנו מרחב בחירה חסר תקדים: